דלית אלפרוביץ
זה היה הסוד המתוק ביותר של חיי. את מבינה, בובינקה שלי – שם, בעירי רחבת הידיים, על כיכרותיה הגדולות ובנייניה המהודרים, ניתן היה לצפות לכך. אך במקום שכוח האל שבו נולדת את, בלב מדבר וציה, לא חלמתי למצוא כך לפתע צלמנייה. ומרגע שהבחנתי במצלמה וראיתי את החצובה וגיליתי את הבמה השחורה הקטנה, מיד ידעתי שזה הדבר שעליי לעשות. שכן אז, גם אם יגיעו אלינו ידיהם הלופתות הארוכות, וגם אם לא ייוותר מי שיכיר וידע, שיזכור וינצור, עדיין מישהו, במקום ובזמן אחרים, ימצא את הצילום ויבין שהיה הייתה פעם אישה אחת ולה בובה אחת, ילדתה הקטנה.
לפני שנולדת לא היה דבר פרט לחודשים אין-סופיים של נדודים, רעב, מחלות ואימה. הייתי בודדה כל כך ואומללה כל כך. לילה-לילה חלמתי אותו הסיוט – הנה אני כורעת ללדת, זרמים של כאב מפלחים את גופי, וכשאני מביטה לבסוף בפרי בטני, עדיין מחובר אליי בחבל הטבור, כל שאני רואה הוא גוזל נטול פלומה שרוע על האדמה הקרה, מתאמץ לנשום את נשימתו האחרונה. והנה קרה הנס. הגם שנולדת טרם זמנך, שפתיים ורדרדות אחזו בפטמה, ועיניים גדולות וכחולות הביטו היישר לתוך עיניי, וריסים שחורים וארוכים סוככו עלייך כמו וילונות תחרה עדינים ודקים. והנה זה פלא, החלב לא יבש, המחלה לא כילתה, יד האדם לא החריבה. ובכל יום ויום התבוננת בי בעיני הבובה שלך, ואחזת בי בידי הבובה שלך, ונתת לי חיים.
על אף הדחיפות, ההכנות ארכו זמן רב. היו ימים רבים שבהם לא הצלחתי לחסוך אף פרוטה. בינתיים מצאתי בשוק פיסת בד מלוכלכת מבגד קרוע, ושמחתי בה כמוצאת שלל רב. שוב ושוב שפשפתי ושטפתי את הבד, עד שצבעו הפך ראוי לצבע שפתייך הוורודות. גזרתי בזהירות, פרמתי ותפרתי, והנה סרט יפה לעטר את ראשך. את נעלי הבובה הקטנות רכשתי בטרם עשית את צעדייך הראשונים, ולא שעיתי לאזהרות השכנות שמא ימיט הדבר אסון על שתינו. הנעליים היו בלויות ושחוקות, רגליים קטנטנות אחרות כבר הספיקו להידחק לתוכן לא פעם, ובכל זאת היו מושלמות בעיניי. את שמלתך תפרתי משאריות בגד תחתון. לא היה לי אכפת. תפרתי לך שמלה בדוגמה של פסים לאורך ולרוחב, ולה שרוולים תפוחים ופפיון קטן סביב הצוואר, אות וסמל לאהבתי אלייך. הגרביים היו האתגר הגדול ביותר, אך אני לא ויתרתי. השכנות צחקו, אך לבסוף הצלחתי לרכוש עבורך שתי גרביים, אמנם לא זוג, אך דומות זו לזו.
כשהגיע היום המיוחל, הלבשתי אותך בבגדי החג והחלקתי את שערך בכף ידי. הצלם העמיד אותך על הבמה הקטנה והשחורה, ואת עמדת יציבה על שתי רגלייך הקטנות והיישרת את מבטך אל המצלמה שעל גבי החצובה. הסרט בשערך הבליט את שפתייך הוורודות, עינייך הכחולות ברקו וריסייך הארוכים רפרפו. או אז בקעה יללה ארוכה מגופך הקטן, ופרצת בבכי תמרורים. את בכית, בובינקה שלי, כפי שלא בכית מעולם, גם בשעות הארוכות של הרעב, הכאב, הבדידות והקור. ואני ידעתי. ידעתי שאת בוכה בשמם של כל התינוקות שכבר לא ייוולדו לעולם, ובשם אלו שנטבחו, נרמסו ונשרפו עוד בטרם למדו לעמוד על רגליהם. את ביכית את מות כל האימהות והאבות, הסבים והסבות, הדודים והדודות, וקולותיהן של כל הנשמות פרחו מבין שפתייך הוורודות.
וכששכך בכייך, הבזיק האור והתרחב.
Commentaires