חיתוכי הנייר שלי לסיפור "העיט" מאת קפקא
- שיחה עם פטריסיה אודונובן | נורית קונפינו
- 30 במאי
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: לפני 4 ימים
האמנית פטריסיה אודונובן מספרת על עבודתה
ראיינה והביאה לכתב - נורית קונפינו
[לינק לצפייה בסרטון ובתמונות. עד 30.06.25 הסרטון מוצג בתערוכה בספריה הלאומית בירושלים, במלאת 100 שנה למותו של קפקא]
כיצד את רואה את הקשר בין העבודה שלך בחיתוכי נייר על פי הסיפור של קפקא "העיט", לבין יצירתך בתחום התיאטרון – כאומנית יוצרת, הכותבת, מביימת, מעצבת, ומשחקת בהצגות תיאטרון בובות ובתיאטרון חזותי?
אני עובדת בטכניקה של חיתוכי נייר הרבה שנים. ברוב ההצגות שלי יש סצנה עם צלליות, וחיתוכי נייר מאוד דומים מבחינה טכנית. בהרבה הצגות נקודת המוצא היא טקסט ספרותי. עשיתי הצגה על סיפור של הסופר הגרמני היינריך פון קלייסט "רעידת אדמה בצ'ילה" ועל המסה שלו על תיאטרון המריונטות, עבדתי על סיפורים קצרים של המחזאי אז'ן יונסקו, על שיר ערש אכדי עתיק, על האוטוביוגרפיה של האומנית חנה יכין, על הביוגרפיה של לואי ברייל וכו'. בעבודה שלי אני עושה עיבוד. אני מתכוונת לעיבוד לשני ערוצים. האחד הוא ערוץ אקוסטי של מילים, צלילים ומוזיקה, והשני הערוץ הפלסטי הקינטי, הדינמיקה של התנועה בחלל של הגוף שלי כשחקנית או כמפעילה של חפצים ובובות. האינטראקציה הזאת מעניינת אותי, המפגש בין המילה והדימוי. ישנם סוגים שונים של מפגשים ואיך הם מעבירים את המשמעות. המשמעות הסופית היא אינטגרציה בין מה ששומעים למה שרואים. לפעמים זה אחד על אחד כשהדימוי הוא אילוסטרטיבי, או שהדימוי יכול להיות לגמרי אחר, מופשט מטאפורי, ומה שרואים זה לא מה ששומעים.
בעבודה על קפקא גם הייתי צריכה לעשות עיבוד. היה לפניי טקסט, סיפור של קפקא "העיט", אבל ידעתי שזה סוג אחר של מופע. יש לי סרטון של ארבע דקות, הקהל מסתובב בתערוכה במוזיאון ויש לו עוד המון דברים לראות, וזה השפיע על הבחירות שעשיתי. החלטתי שהסרטון של התמונות יהיה בלי מוזיקה, כי המוזיקה מביאה עוד שכבה של משמעות, וחשבתי שיש רק ארבע דקות לקלוט גם את האומנות שלי, את העבודות שלי, התמונות, חיתוכי הנייר, וגם את הטקסט של קפקא שהוא מאוד מטאפורי, על האיש שנלחם עם עיט. בסיפור יש פרדוקס, האיש מספר על המוות של עצמו, ויש לופ, חזרה שוב ושוב. אפשר לראות באחת התמונות האחרונות שהאיש, הקורבן, שהוא המספר, מתבונן במוות של עצמו. יש הרגשה של משהו שלא מגיע לכדי סוף וממשיך כמו לופ, בדומה ללופ של העבודה במוזיאון, שכל כמה דקות הסרטון של התמונות חוזר על עצמו. בנוסף, חשבתי שבארבע דקות אני לא רוצה להראות את האינטרפרטציה שלי, מה אני חושבת על הסיפור, אני רוצה לכבד את קפקא, להציג לקהל את הסיפור שלו, ושכל אחד בקהל יחליט לפי הבנתו. אז עמדתי בפני העניין שיש לי דימוי ויש לי מילים. רציתי מאוד להעביר את הכול רק דרך הדימויים, הציורים שלי, שאחר כך העברתי לחיתוך, אבל היתה בעיה. קודם כול, בדימוי, כשמציירים ציור הוא מוסיף אינפורמציה לטקסט הכתוב, למשל, קפקא כותב – איש עבר ועצר כדי להתבונן, ואני מציירת את האיש, ולאיש שציירתי יש כובע, והוא מחזיק עיתון, הוא איש ספציפי. או כשהמספר אומר – העיט תקף אותי בפנים ואני העדפתי שיתקוף את הרגליים, מה אני מראה? רק את הרגליים של האיש, את כל הגוף של האיש, רק הראש של העיט, כל העיט? יש החלטות על מה אני מראה. מצד שני, יש דברים בטקסט שהולכים לאיבוד אם אני רק מציירת, אני לא יכולה בשום פנים להעביר דרך הציור את המשמעות שיש בטקסט של קפקא. למשל, האיש שעובר שואל – למה אתה סובל את העיט, והמספר אומר לו – אני חסר אונים. איך אני מציירת את חוסר האונים? החלטתי שלא אוסיף טקסט רק פה ושם, אלא שהכול יהיה עם טקסט, והטקסט שרואים בעבודה זה הטקסט של קפקא. יחד ,עם זאת, מכיוון שאני רוצה להעביר אותו לקהל שצריך לקלוט בארבע דקות ולעמוד מול הסרטון, שיניתי את הסדר, כלומר את מהלך העלילה והדרמה בסיפור. הטקסט המקורי מתחיל בשיא הסיוט, הרגליים מפורקות, הנעליים, הגרביים, האיש סובל נורא, ורק כשעובר האורח עובר ברחוב, הוא מספר לו מה קרה קודם. החלטתי שאני לא רוצה להתחיל כמו בסיפור הכתוב, שרואים את הקרב ואחר כך הוא מספר לו איך הקרב התחיל. אני שיניתי את סדר האירועים לסדר כרונולוגי. אלה הדברים שהייתי צריכה להחליט, כי אומנם זה לא עיבוד להצגה בחלל תלת־ממד, אבל כן עיבוד לסוג של מופע, שבו רואים את הסיפור של קפקא בזמן מצומצם ובהקשר מסוים.
איך הגעת לסיפור "העיט''? למה דווקא הסיפור הזה, ולמה קפקא?
כבר שנים אני מלמדת סטוריטלינג, האומנות של המספר, את הטכניקות למספר, או לשחקן או לכל אדם שעומד מול קהל ויש לו משהו להגיד, ובמיוחד מעניינות אותי המחוות, הג'סטות שמלוות דיבור. הדיבור תמיד מלווה במחוות בידיים, בפנים, בגוף. המחוות או מחזקות את הדיבור, או שהולכות נגד, ויכולות למשל להראות את הכוונה של המספר. הג'סטות שהולכות יחד עם הדיבור יכולות להביא אינפורמציה שאין בטקסט הכתוב. אפשר להגיד שזה סוג של מגבלה, כי בטקסט כתוב אי-אפשר לבטא את האינטגרציה, האקט הזה שקורה בו־זמנית בין המילים ובין מה שהגוף מראה, דברים שהמילים לא יכולות לבטא, כמו הדינמיקה, האנרגיה, הכוונה, הזמן, לשים דגש על מה שחשוב באקט המילולי. מכיוון שכל האלמנטים האלה באים יחד עם המילים, נוצרת חבילה אחת, שיוצרת אפקט מטונימי. בכתיבה לא מתאפשר מבע סימולטני, אלא תמיד אחד אחרי השני. המספר כן יכול לעשות את זה, לראות מה לוקחים מהטקסט, מה רוצים לספר, מה אומר הגוף, איזה עוד אינפורמציה אני מביאה – את זה מעניין אותי גם ללמד. הגעתי לסיפור של קפקא בשביל התלמידים שלי. ההוגה הגרמני–היהודי ולטר בנימין כתב על קפקא שכל העבודה של קפקא היא עבודה של ג'סטות, היא תיאטרלית. הוא אומר שהעולם של קפקא הוא עולם של תיאטרון, והדמויות תמיד מתנהגות כאילו הן משחקות, הן במופע, וזה מופע שאף פעם לא מגיע לסוף. בנימין אומר שכל ג'סטה אצל קפקא היא אירוע, דרמה בעצמה, והבמה שבה היא מתרחשת היא תיאטרון עולמי שנפתח לשמיים, וקפקא פותח, קורע את השמיים בכל אחת מהג'סטות שלו. את המחוות, הג'סטות האלה רציתי לחקור.
למה השתמשת בטכניקה של חיתוכי נייר?
לא בחרתי בטכניקה של חיתוכי נייר דווקא לעבודה על קפקא. עשיתי הרבה עבודות אחרות של חיתוכי נייר. יש לי תמונה מתוך סדרה שעשיתי על אירוע שקרה לי בחיים, של דמות שמציירת קו בעיפרון, ויוצאים דרכו הזיכרונות. גם הציור וגם הסכין מאפשרים לזיכרונות לצאת. בטכניקה של חיתוכי הנייר אני מתחילה בציור בעיפרון, בעיפרון אני יכולה לצייר ולמחוק, עד שאני מגיעה לדימוי, שאני מחליטה שהוא הציור הסופי. אז אני מעבירה אותו לבריסטול שחור עם עיפרון לבן, כדי שהציור יבלוט, ועל הקווים של העיפרון אני חותכת עם הסכין. מעניין שהסכין לא יכול הרבה פעמים לעשות את מה שהעיפרון "אומר" לו לעשות, כי הוא הסכין "אומר" – אם אני אלך בקו הזה הכול יתפרק, חתיכות של נייר ישתחררו, הכול צריך להיות מחובר, אז לסכין יש את המילה האחרונה בתוצאה הסופית. יפה לראות את חיתוכי הנייר כמו בצלליות כשהן מוארות מאחור, ורואים את השבריריות של הדף הדק. אני נזכרתי במשהו שקפקא כתב "במכתבים למילנה" – אהבה זה שאני סומך עלייך עד כדי כך שאני נותן לך. בגרמנית הוא אומר את הפועל שמשמעותו לחטט במגירה, את יכולה להיכנס ולגעת במגירות שלי, בכל מה שיש בפנים, את יכולה לחטט ולחפש גם אם את נוגעת בפצעים, גם אם התנועה הזאת שאת עושה היא כמו סכין בתוכי, את יכולה, כי אני סומך עלייך, אני יודע שאת לא עושה את זה בכוונה לעשות לי רע, ההפך, זה עוזר לי לכתוב, מוציא החוצה את הרעיונות שלי, את מה שיש לי להגיד. ציירתי ציור אחר שהדם מהסכין הוא הדיו. הרעיון יכול גם להתחבר לסיפור "העיט" שהדם הוא כמו הדיו שבו הוא כותב, והדרמה הגדולה, שהוא חושב שזה הסוף, שהוא לא יוכל לכתוב יותר.
מה המחשבות שלך על הסיפור?
קפקא כתב את הסיפור לא הרבה זמן אחרי שקיבל את ההבחנה על מחלת השחפת, והוא מת לא הרבה זמן אחר כך. בסיפור יש עיט שנכנס דרך הפה, וידוע שעיט אוכל נבלות, רקמות מתות. בשחפת הרקמה של הריאה מתה, והאדם יורק אותה החוצה עם הדם, לא יכולתי שלא לחשוב על זה. חשבתי גם על האיש שאומר – אני אלך הביתה להביא את האקדח, האם אתה יכול לחכות חצי שעה? וחשבתי שהוא לא בטוח אם הוא רוצה או לא רוצה למות. חשבתי על זה שהאיש אומר – אני מוכן להקריב את הרגליים, ושזה אומר שאני לא יכול לזוז, לא יכול ללכת, גם לא יכול לדבר. התחלתי עכשיו לעבוד על הסיפור כמספרת, אני משתמשת בגוף ובקול שלי כמספרת. עבדתי על המחוות של הגוף, וכשהדם יוצא דרך הפה, כתוב בסוף הסיפור שהדם ממלא את הכול, וחשבתי שהדם יכול להיות הדיבור או הכתיבה שלו.
היו לי מחשבות על הביוגרפיה של קפקא, על הסבל שהוא סבל בחיים הבירוקרטיים, בעבודה שלו, הוא עבד בביטוח, וגם הסבל במשפחה, ידוע הסבל מאבא שלו. עשיתי עבודות על זה, אבל בתמונות על הסיפור, החלטתי להיצמד לסיפור עצמו.
בנוסף, חשבתי על הסיטואציה האקטואלית. יש פה קורבן ומקרבן, תוקף ומותקף, שניהם סובלים, אף אחד לא מנצח. לא יכולתי שלא לחשוב על המצב הפוליטי הנוכחי, ועל חוסר האונים. יש אנשים שחושבים שיש להם פתרון צ'יק צ'ק, כמו האיש שאומר – ירייה אחת ואנחנו מחסלים את העיט. אבל זה לא קורה, ושניהם מתים, גם העיט וגם המספר. זה גם מוות וגם לא מוות, זה משהו שממשיך, גם בהקשר זה חשבתי על המצב. אבל היה לי ברור שאני לא מכניסה את האינטרפרטציות, אני משאירה לצופה להבין בעצמו.
