עוגת תפוחים שוקולד /

איתמר קציר


אישה גברתנית מכניעה נערה , טוש על נייר, 21 על 29.7, דלילה מסל גורדון

הוא דפק על הדלת של טליה. שלוש נקישות. אין מענה. תשע בבוקר, היא בטח ישנה. הוא הלך הביתה, הליכה איטית כזאת, גוררת רגליים, נגררת. כשהוא חיכה במעבר החצייה מול כיכר המושבות, האייפון השמיע פינג.


אִילִי, הכול בסדר? הרגשתי שקצת ברחת הבוקר ואני לא מבינה אם קרה משהו ואני קצת אוכלת על זה סרט.


הוא הכניס את הטלפון לכיס והמשיך ללכת. כיכר המושבות. גן החשמל. ברזילי. יהודה הלוי. כשנעמד מול דלת הבניין הוא ניתק את צרור המפתחות מהמכנסיים, מצא את המפתח של הבית, אחז אותו בפלסטיק השחור והקיש במפתח את הקוד על הקודן. שש-תשע-שבע-ארבע-כוכבית. הוא המשיך להחזיק את המפתח עד שהגיע לדלת הירוקה בקומה הראשונה, הכניס, סובב, נכנס. הלך ישר למיטה, קרס על הבטן, חיבר את הטלפון למטען. לחץ send בוואטסאפ. החתולה שלו התמתחה על הספה. הוא הפך את הטלפון על פניו ורץ מהר להתקלח. כשיצא חיכו לו שתי הודעות. אחת מיעל, אחת מטליה. הוא קרא אותן עטוף במגבת.


אוקיי, אני לא מבינה מה קרה אבל זו זכותך ואני מקבלת את זה. זה חבל, אבל אני מניחה שכבר החלטת, כתבה יעל.

טליה כתבה: מה קורה מותק, חיפשת אותי?


הוא לא הצליח למקד את המבט בכלום והרגיש את הצלעות בצד שמאל נמחצות, מאבדות אוויר.


אני בא.


יעל בהתה במסך הטלפון שלה. האותיות לא הסתדרו לה, הן ברחו וקפצו לצדדים של המסך, החליפו צבעים, הבהבו לה בעיניים, חסרות היגיון. היא לא הצליחה להרכיב מהן משפט. אתמול הכול היה בסדר – הם ישבו בפארק ושתו יין, והיא הייתה לבושה יפה, הכול בשחור. אילי לבש סוודר בצבע מנטה וסיכה של משהו כחול, והם צחקו, וכשהיא אמרה שהוא קצת נעלם בשבועיים האחרונים דווקא כשהיא הייתה צריכה אותו, הוא קיבל את זה ממש יפה והתנצל, וכשהוא אמר לה שהוא רוצה לקחת דברים לאט פשוט כי הוא רוצה להכיר אותה יותר היא שמחה, ואחרי זה סתם היה להם כיף לדבר ולהתנשק, וכשהם כבר כמעט סיימו את היין הוא אפילו רצה לעלות לישון אצלה, והיא שמה מוזיקה שהיא אוהבת ואורות שהיא אוהבת, והוא עשה לה בדיוק כל מה שהיא אוהבת, והם גמרו יחד אבל זה לא הספיק לה, אז הוא פשוט גרם לה לגמור עוד פעם. היא נרדמה ברגע.


ועכשיו זה. הוא באמת ברח בבוקר. היא לא דמיינה. משפט אחד לא התחבר לאחר. אפילו לא היה לו אומץ להגיד לה משהו בפנים. כל הסטייל הזה של הבלונד המחומצן והסרט בשיער והמעיל השחור והלשלוח לי כל יום שיר שאני לא מכירה בספוטיפיי וה"אני מקשיב לך ומתקשר לך את הרגשות שלי," הכול פייק. בסוף הוא סתם עוד בן כמו כולם, גומר ובורח. לא מדבר. פחדן. אפס.


אני לא מקבלת את זה. אני לא מכבדת את זה. לא מבינה מה קרה. אתה בטח כבר עמוק בלימודים אבל אני חייבת להגיד שזה לא ברור לי. אתמול אמרת שאתה רוצה להכיר אותי טוב יותר ועכשיו זה. אמרת שאתה בנאדם פתוח ושמדבר ולכל אורך הדרך עשית בדיוק ההפך. אני מרגישה פספוס ואני לא מבינה. מי מתנהג ככה?


היא זרקה את הטלפון לתיק ויצאה ללימודים.


טליה פתחה את הדלת. היא לא זוכרת מתי ראתה את אילי ככה. היא לבשה טריינינג ונעלי בית. השיער המחומצן שלה עדיין רטוב לגמרי.

"דפקתי פה בדלת ברבע לתשע ולא שמעת," הוא אמר.

"יו, סורי. התקלחתי."

היא חיבקה אותו חיבוק ארוך והם התיישבו ליד השולחן.

"יעל?" היא שאלה.

"כן."

"מה היה?"


אילי נאנח. איך שהוא יספר את זה עכשיו יהפוך לאיך שהוא מספר את זה.


הוא ניסה לסדר לעצמו את המחשבות בראש.


הוא ויעל ישבו בפארק המסילה. יעל אמרה שהיא כועסת על זה שהוא לא היה שם בשבילה אחרי הדייט הקודם, עם הקונדום שנקרע. אחרי זה הוא אמר לה שהוא רוצה לקחת את הדברים קצת יותר לאט, שהם יוכלו להכיר, ושהוא גם רוצה לישון הלילה בבית שלו כי יש לו מבחן בסוף השבוע והוא צריך לישון וללמוד.


"אבל זאת לא באמת סיבה, אילי."

"לא."


כשהם סיימו את היין היא ממש רצתה שהוא יעלה אליה לדירה לראות איך היא סידרה את החדר החדש שלה, והוא היה חייב ללכת לשירותים בכל מקרה מכל היין, אז הוא עלה. כשהוא יצא מהשירותים היא חיכתה לו בחדר עם חצי מהבגדים, ומוזיקה כזאת ששמים בסדרות כשרוצים לשים "מוזיקה סקסית". היא משכה אותו למיטה. אחרי שהם שכבו הוא רצה ללכת, אבל היא שאלה "מה אני צריכה לעשות כדי שתישאר?" והוא אמר לה "רק תבקשי."


אז היא ביקשה. הוא אמר כן. הוא עדיין לא יודע למה. הוא לא הצליח להגיד לא. זה יהיה בסדר. מה כבר יקרה.


טליה השעינה את המרפק על השולחן והניחה עליו את הראש, מסתכלת על אילי בלי לומר כלום. היא החזיקה לו את היד.


"כן," הוא המהם.

"והלכתם לישון פשוט?"

"לא. היא אמרה שבא לה עוד, אבל אני לא יכולתי. אמרתי שאני לא מסוגל אבל שאפשר לעשות דברים אחרים."

"אז המשכתם."

"כן."

"ולא רצית."

"לא."

"ולא הצלחת להגיד."

"כן."


אחרי חצי שעה של "דברים אחרים" הם הלכו לישון. בעצם היא הלכה לישון. הוא פשוט שכב שם עם עיניים פקוחות, הסתובב מצד לצד, התרחק ממנה, הפנה את הפנים לקיר, נצמד אליו. הפעם היחידה שהוא התנהג ככה קודם הייתה כשדוד ניסה לגעת בו מתחת לשמיכה כשהם היו בני 15, יום לפני יום הזיכרון לרבין. עכשיו הוא זוכר איך הוא התעורר באמצע הלילה כשהיד של דוד בתוך כף היד שלו, ומשך את היד מיד. הוא זוכר את היד של דוד מתנחשלת מתחת לשמיכה, מחפשת משהו, מגיעה לבטן שלו, ממשיכה לחפש. אילי הסתובב עם הגב אליו ונדבק לקיר. אף נוגע בצבע הלבן הקר. הוא תכנן איך לברוח משם באמצע הלילה. הוא ימצא את המפתח של הבית ויתגנב בלי שההורים של דוד ישמעו וינעל ויזרוק את המפתח מתחת לחריץ של הדלת כדי לא להשאיר את הבית פרוץ ואז ימצא קו לילה או אולי מונית לבית של סבפתא שלו, כמו שהוא קורא להם, וכשהם ישאלו מה קרה ולמה הוא מגיע כל כך מאוחר, הוא יגיד שהוא היה אצל חבר ולא נרדם ולא נרדם. כשהוא ודוד קמו בבוקר ולבשו את החולצות הלבנות לטקס, דוד אמר לו ״וואי, שום דבר לא מעיר אותך, אה?״ ואילי צחק ואמר: "למה שיעיר." ואז, מהרגע שהם הגיעו לבית הספר, הוא לא דיבר יותר עם דוד עד כיתה י״ב. הוא לא יירדם כבר הלילה. יתוש אחד הפריע לו. היה לו חם. למה לא הלכתי? למה בכלל עליתי? למה אתה אומר כן? הוא הריץ שוב ושוב את התסריט של הערב עם יעל. היה לו קר. דייט ראשון מהמם, דייט שני כאוטי, דייט שלישי של לנסות שוב. הוא אמר שהוא רוצה לישון בבית, היא אמרה אוקיי, היא סיימה את היין, לקחה אותו אליה, שמה מוזיקה, הובילה אותו למיטה, עשתה איתו סקס, ביקשה שיישאר. היא רצתה לגמור. היא ביקשה שימשיך. היא הלכה לישון. הוא לא ישן. רק שכב בעיניים פקוחות והאף דבוק לקיר. כשהשעון הראה שמונה וחצי הוא קם, אמר שהוא חייב לעוף ללמוד והלך הכי מהר לבית של טליה.


עכשיו טליה החזיקה לו את היד.


"זה נשמע נורא," היא אמרה. מה כבר היה להגיד. היא יודעת בדיוק מה עבר עליו. אין מה. בסוף היא מצאה.

"בעצם," היא אמרה, ״ידעת כבר שאתה לא רוצה אותה, נכון?"

"נכון."

"באיזה שלב?"

"בשנייה שראיתי אותה."

"אז למה?"


אילי הסתכל עליה ושתק. הוא הכניס את היד לכיס של המעיל והוציא את הטלפון. כבר היה 11:00, אולי חיפשו אותו בעבודה. חיכתה לו שם הודעה מיעל.


אני לא מקבלת את זה. אני לא מכבדת את זה. לא מבינה מה קרה.

אתה בטח כבר עמוק בלימודים אבל אני חייבת להגיד שזה לא ברור לי.

אתמול אמרת שאתה רוצה להכיר אותי טוב יותר ועכשיו זה. אמרת שאתה בנאדם פתוח ושמדבר ולכל אורך הדרך עשית בדיוק ההפך.

אני מרגישה פספוס ואני לא מבינה. מי מתנהג ככה?


הוא סובב את מסך הטלפון והגיש אותו לטליה. הוא כבר לא ילמד היום. הוא קם מהכיסא, הלך למטבח, נשען על הקיר, החליק למטה, בהה בתקרה.


"למה זה חייב להיות ככה?"

"בוא," קראה טליה וקמה מהכיסא, "הולכים לקנות דברים. אתה עושה עוגה."



*

איתמר קציר הוא מוזיקאי ועיתונאי מתל אביב, כותב קבוע במוסף התרבות ״גלריה שישי״ בעיתון הארץ. לומד ספרות במסלול לכתיבה יוצרת. זהו הסיפור הראשון שהוא מפרסם.


**

דימוי: אישה גברתנית מכניעה נערה

טוש על נייר

21 על 29.7

דלילה מסל גורדון

 

פדף להורדה


עוגת תפוחים שוקולד _ איתמר קציר
.pdf
Download PDF • 178KB


בחזרה למעלה

אָמְרָה לִי אֲהוּבָתִי בּוֹא נִשָּׁאֵר חֲבֵרִים אָמַרְתִּי לַאֲהוּבָתִי:

מָחָר נֵלֵכָה לְאַיִן וְנִשְׁמֹר עַל הַפְּנִינִים שֶׁבְּלֶחְיְךָ