מחט

בְּשׁוּלֵי הַסְּתָו נִזְנָחוֹת הַתִּקְווֹת.

בְּיִרְאַת הַיּוֹרֶה שֶׁטֶּרֶם בָּא עַל הָאֲדָמָה,

אֶצְבָּעוֹת כְּמוֹ כְּבֵדוֹת יוֹתֵר עַל שְׂמֹאל הַפְּסַנְתֵּר,

הָאֲוִיר הַסַּגְרִירִי מַצְהִיב אֶת הֶעָלֶה הַנִּתְלָשׁ.

כָּל יְמֵי אוֹתוֹ הַסְּתָו חָגָה בַּת־שְׂחוֹקְךָ מֵעָלַי כְּעַנְנֵי גְּשָׁמִים מִתְאַפְּקִים,

טַעֲמָן שֶׁל נְשִׁיקוֹת רִאשׁוֹנוֹת נָקַשׁ בַּחַלּוֹנוֹת,

הַשֶּׁמֶשׁ הִקְדִּימָה לְהִסָּתֵר מִן הָעַיִן,

הַחשֶׁךְ גֵּרֵד אֶת הַגּוּף.

הַחַיִּים נִהְיוּ לָנוּ עֲבוּרֵנוּ,

מִלּוֹת חֶמְלָה נִמְתְּחוּ עַל חוּטֵי מֶשִׁי עֲדִינִים וְדַקִּים,

מַבָּטִים הֵאִירוּ מֶרְחַקִּים רַבִּים,

וְהַיָּדַיִם אָחֲזוּ בִּזְמַן אוֹהֵב.

חֲדָשׁוֹת לֹא הִגִּיעוּ, סְלִיחוֹת לֹא נֶאֶמְרוּ,

הָרוּחַ מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ קְצָווֹת שֶׁל חוּטִים –

הִיא זָכְרָה אֶת הַסְּתָו שֶׁבּוֹ הִכַּרְנוּ,

זָכְרָה אֶת הַמַּחַט שֶׁתָּפְרָה אוֹתָנוּ

לְשָׁנִים.

*