למה אני מוציאה לאור ספרים? או: מבט פנימה במבט לאחור /

שירה חפר


לפני עשר שנים, כשנכנסתי למקצוע ההוצאה לאור העצמאית, לא ידעתי למה אני נכנסת. לו ידעתי, ייתכן שלא הייתי עושה זאת. מעולם לא חלמתי להיות מוציאה לאור. כאמור, לא הכרתי את המקצוע. ואמנם תמיד אהבתי לקרוא ספרים, אבל מעולם לא הצדקתי את התואר "תולעת ספרים". אהבתי תחומים רבים של אמנות ומדעי הרוח באותה מידה. איך ומדוע בכל זאת הפכתי למוציאה לאור, ובקיצור למו"לית? ומה גורם לי להישאר?


ברטרוספקטיבה של עשור אני יכולה לשחזר את הנסיבות ואת השתלשלות העניינים ולענות על ה"איך" ועל ה"מדוע". אבל בהינתן מה שאני יודעת היום על המקצוע בישראל – העבודה הקשה לצד הרווח הנמוך; השוק המקומי הפצפון; הבעלות הצולבת של ההוצאות הגדולות על רשתות הספרים, או הבעלות האנכית של הרשתות על ההוצאות (או איך שלא נקרא לריכוזיות הגבוהה בענף); וירידת ערכו של הספר, הן הפיזי הן כמוקד עניין – אני מודה שהתשובה לשאלה "בשביל מה להישאר" כבר אינה מובנת מאליה. האם זו היוקרה לכאורה שבלהיות מו"ל? האם זו תחושת השליחות, או החופש שבלהיות עצמאית? האם זו בכל זאת אהבת המקצוע, או שמא נקלעתי אליו, ובאין משרה חלופית נתקעתי? אולי אלו תגובות הקוראים המכירים תודה? אני לא יודעת.


במסה קצרה זו אגולל את סיפור הגעתי למקצוע, ואולי אצליח לחלץ השערה לשאלה "בשביל מה להמשיך". ייתכן שהתשובה תיוולד מן הדברים, אבל ייתכן גם שתמשיך להיות מעורפלת. מכל מקום, חיבור זה אמור לשמש לי חקירה. אני מבטיחה להיות כנה.


***


אז מה זה בכלל מוציא לאור?


נכנסתי למקצוע, כאמור, בלי לדעת עליו דבר. אבל בעשר השנים שאני עוסקת בו היה לי זמן לקבל מושג כלשהו ולהתבונן בו: בענף הספרים כמקצוע, בשוק הספרים כזירה מסחרית ותרבותית, בתעשייה המקומית והעולמית כמכלול, בקהלי קוראים, בזרמים ספרותיים וביחסי הגומלין בין כל המרכיבים הללו. לעיתים קרובות שאלתי את עצמי מה מהותו של המו"ל ואיפה אני ממוקמת ביחס למושג הזה. האם אני מנהלת עסק כלכלי, כלומר "ביזנס", שנסמך על מסחר בקניין רוחני? כלומר, האם אני בעצם אשת עסקים? או שמא הקמתי מפעל תרבותי עצמאי שבו אני חושפת יצירות פרי רוחו של האדם בעודי מנסה להתפרנס מזה? התשובה האובייקטיבית נעה על הציר שבין שני הקצוות – המו"ל העצמאי (הקלאסי) הוא גם בעלים של עסק וגם מקים של מפעל תרבותי. אלא שבהינתן מתח הרווחים המזערי ממכירת ספרים בישראל כבר זמן רב, אם באתם בשביל ביזנס, אתם לא בתחום הנכון, ולכן התשובה הסובייקטיבית שלי נכונה כנראה גם למרבית עמיתיי העצמאיים: כאדם המחפש משמעות יותר מרווחה חומרית מיותרת, הקמתי מפעל תרבותי שאני מנסה להתפרנס ממנו. וזוהי מהות המו"לות העצמאית. זהו מפעל תרבותי.


ואולם היום הענף במשבר חמור מאי פעם. תהליכים שהחלו לפני עשרים שנה הואצו בעשור האחרון בקצב מוגבר, ועם התווספות נהר הסטרימינג השוצף-קוצף והטלפונים הניידים לכל ילד, הספרות והספרים ספגו מכה קשה. נוסיף את אירועי השנתיים האחרונות – מגפה עולמית שכפתה עלינו מצור, ומרגע שהוסר המצור עושה רושם שגָאה הצורך שלנו בפיצוי מיידי וזמין, בעיקר בצורת מזון מנחם ובידור שאינו דורש מאמץ – והציפייה שלנו שאנשים יתעניינו בספרות, אפעס, נהפכת לאכזבה. מעמדו של הספר נחלש באמת, וכמעין מוטציה, אולי כמעין סינתזה בדיאלקטיקה ההיסטורית, כדי לשרוד, הספרות מוכרת את עצמה למדיום הוויזואלי, וסופרים כותבים ספרים במחשבה תחילה על הפיכת ספרם להפקה מצולמת.


במצב עניינים זה, אותו מו"ל שמחזיק על כתפיו מפעל תרבותי עצמאי ומנסה להתפרנס ממנו, מתחיל להתערער בלשון המעטה, וההצדקה לקיומו מתחילה להיות מוטלת בספק.


עם תנועת נגד כה מאסיבית, מדוע להמשיך? מה אני רוצה להשיג?


נחזור להתחלה.


***


בגיל שלושים ושש נעשיתי למוציאה לאור עצמאית. באותה תקופה, שנת 2012, כבר תרגמתי ספרות במשך כמה שנים והתייחסתי אל עבודתי ברצינות רבה; רציתי להיות רמי סערי, המתרגם הרב-לשוני הרציני ביותר שהכרתי. בידי היה תואר שני בלימודי תרגום וחקר התרגום מאוניברסיטת בר-אילן, ששם, לצד חקירת תרגום על כל סוגיו, למדתי גם עריכה, סגנון, פרגמטיקה וספרות, ויצאתי משם מלאת רוח קרב להילחם על מעמדו של המתרגם. נוסף על כך, בהיותי דוברת שמונה שפות (דנית, שוודית, נורווגית, פינית, צרפתית, ספרדית, אנגלית ועברית) הייתי נלהבת מהרעיון שאוכל להשתמש בכישוריי ולבחור בעצמי את מיטב הסופרים לתרגום ספרותי.


עמדת הפתיחה שלי הייתה אפוא של מתרגמת, ואחת כזאת שחשוב לה לא לבזבז את זמנה לריק אלא לתרגם ספרות בעלת ערך. רציתי להיות אמנית התרגום.


אבל בעצם, הסיפור מתחיל שנתיים קודם לכן, כשהכרתי את אוריאל קון, העורך של הוצאת סמטאות. בזכות היכרותנו תרגמתי וערכתי תרגומים של מיטב הסופרים מדנית, מצרפתית, מספרדית ואף מיפנית (בתרגום משותף), וקיבלתי הזדמנות לתרגם את הספרות העכשווית המעניינת. עד אז עבדתי בשביל ההוצאות הגדולות והן הזמינו ממני תרגומים בעיקר לספרים אמריקניים, ובעיקר לרומנים גנריים שלא נשאו שום התעלות אמנותית ולא הציבו בפניי שום אתגר, לא אינטלקטואלי ולא יצירתי.


בסוף 2011 חזרתי משהות של כמה חודשים בניו יורק, בריו דה ז'נרו ובבואנוס איירס (בעודי מתרגמת את לרוץ מאת ז'אן אשנוז, ועורכת את אושר בכל מחיר מאת אוגו קורניה, בשביל הוצאת סמטאות). בבואנוס איירס נחשפתי לסצנה עירונית שוקקת ומלהיבה של מו"לות עצמאית, מלאת השקות, מסיבות ומפגשים בנושא ספרים וגדושת ספרים, סופרים, מתרגמים, מו"לים צעירים, אמנים ומוזיקאים, ששיחקו ביניהם פינג פונג מטפורי, ולא מטפורי כלל, עד אמצע הלילה. אני עצמי הייתי רווקה בלי מחויבות, לא לבן זוג ולא לילדים. כל זמני עמד לרשותי.


הותירה בי חותם הוצאה אחת במיוחד: מַנְסָלְבַה, שהמו"ל שלה פרנסיסקו גָרַאמוֹנַה – משורר, אמן, מוזיקאי, סופר וקולנוען – מחזיק עד היום חנות ספרים יד שנייה ששמה "לה אינטרנסיונל ארחנטינה". באותה עת פתח גראמונה עם זוגתו גם גלריה, ולה הם קראו Belleza y Felicidad (יופי ושמחה). צירוף המילים הזה בהקשר של הפעלתנות התוססת בספרות, באמנות ובמוזיקה הילך עליי קסם, והרעיון שיופי ושמחה הם הדבק החברתי בקהילה העירונית היה בשבילי כמו הארה.


ועם הרעיון הזה נטוע עמוק בליבי חזרתי לארץ.


כיעור, תעשייתיות, תאגידים שבראשם יושבים קודקודים שנוהגים בג'יפים שעה שהעובדים (90 אחוז עובדות) מקבלים משכורת משפילה, סניפי רשתות ספרים שהולכים ודוחקים החוצה חנויות ספרים פרטיות ומשתלטים בחדגוניות על המרחב הפיזי והרוחני, ייצורו של החפץ הקרוי ספר כמוצר צריכה שנערם בכמויות ונמכר במבצעים צעקניים – כל אלה קידמו את פניי. אם כי האמת מוכרחה להיאמר: כלל לא הייתי מודעת לזה באותו הזמן, כי מלבד העובדה שקיבלתי ספרים חסרי ערך לתרגום, עדיין לא הכרתי את הענף.


אבל הכרתי את אוריאל קון, שכבר צבר כמה שנות ניסיון במו"לות הישראלית וידע מספיק כדי להשוות אותה למה שהכיר מארגנטינה מולדתו, ולמה שראיתי עתה במו עיניי. באותה תקופה הוא סיים את עבודתו בהוצאת סמטאות וכך, במרס 2012 – בדיוק עשור לפני שנכתבות שורות אלו – בבית קפה ירושלמי ברחוב עמק רפאים, הגינו את הוצאת זיקית. הרעיון היה ספרות אמיתית מרחבי העולם, בתרגום מעולה, בפורמט כיס, בעיצוב מוקפד, במחיר אחיד ובמכירה בחנויות העצמאיות בלבד, בלי רשתות הספרים. בחרנו את השם "זיקית" כדי להמחיש את הרבגוניות שרצינו להציע, חרתנו על דגלנו "יופי ושמחה" ויצאנו לדרך. עמדנו לתת קונטרה לכל מה שהרס בעינינו את הספרות בישראל, או לכל הפחות, את כל מה שדחה אותנו בפרקטיקה המקומית. וזה הצליח מעל ומעבר לציפיות.


רצה המקרה, וממש במקביל להתהוותה של זיקית, עוד לפני שידעתי שזה עומד להתממש, הכרתי את בן זוגי לחיים. בדיעבד גם התברר לי ששבוע לאחר ההכרזה על ההוצאה התעברתי מבן זוגי, וכך יצא שתשעה חודשים לאחר אותו ערב בבית הקפה בעמק רפאים יצאו לאור ספרי הראשון כמו"לית (פרנסוס על גלגלים) וכעבור שבועיים, בני הבכור. מעתה נעשיתי אחראית לכלכלת משפחה, ופרנסוס היה צריך לפרנס.


אין זה סוד שהאנרגייה שפתחנו בה את הוצאת זיקית – אותו מרד בדיכוי התרבותי שסבלנו ממנו – עוררה גל עצום של תגובות. חווינו בעקבותיו פריחה בחנויות הספרים העצמאיות, בקניות הישירות מאיתנו באתר, בהדפסות החוזרות ובהשקות השוקקות שארגנו עם יציאת כל ספר, לצד הדהוד גדול בתקשורת. בלי שצפינו את זה, אם כי בהחלט ציפינו לזה, נחלנו הצלחה גדולה, ואף סללנו את הדרך להרבה הוצאות קטנות שקמו במקביל לזיקית או אחריה.


ובכל זאת, כפי שכתבתי בתחילת דבריי, התחלתי כמתרגמת. קסמה לי האפשרות לבחור בעצמי את הספרים שאתרגם. אלא שפתאום הייתי שותפה בהוצאה לאור, שותפה לעסק שמפיק ספר חדש בכל שישה שבועות. והורה לתינוק שזה עתה נולד. תשאלו מה קרה לשאיפתי להיות אמנית התרגום? מתוך עשרים ושלושה הספרים שהוצאנו לאור בשלוש שנות קיומה של זיקית, תרגמתי ספר אחד בלבד. אבל בינתיים נעשיתי מוציאה לאור. ועורכת. ומפיצה. ורעיה ואם. והיה לנו קהל קוראים גדול ותומך.


כשהחלטנו לסיים את השותפות בזיקית, אך טבעי היה שנמשיך לעשות את מה שנוכחנו שאנו עושים היטב ושיש לו קהל. וכך מצאתי את עצמי מקימה את הוצאת לוקוס, שפירוש שמה בלטינית הוא "מקום" ובעברית זהו סוג של דג מעמקים, ובכלל מילה שחדרה לעברית מן הערבית. עתה הייתי מו"לית עצמאית לחלוטין.


שש שנים וחצי עברו מהקמתה של לוקוס, וכפי שכתבתי, המגמות שהיו בעיצומן כבר לפני עשור רק החמירו והאמירו. ב-2014 נכנס לתוקף "חוק הספרים", שהיה אמור להגן על סופרים ועל הוצאות לאור מפני ירידה בערכם ולעזור להם להמשיך לפעול (כפי שקורה בצרפת), אולם ב-2016 הוא בוטל במחי יד, ומאז לא הוחזר. הרוח הנגדית הלכה וגברה. החזקים התחזקו על חשבון החלשים, ומתוך ארבעים חנויות ספרים עצמאיות ב-2012 נותרו כיום עשר; העשירים התעשרו וסטימצקי פתחו הוצאה לאור משל עצמם (תכלת) – הרי חנויות כבר יש להם; ספריהן של הוצאות לאור שאינן בעלים של אחת מרשתות הספרים הודרו עוד יותר אל השוליים בחנויות הרשת, שהרוב המוחלט של תושבי הארץ לא מכיר אחרות מלבדן. ההוצאות המובילות בענף, שהתחילו לפני כמה עשורים כמוסדות בעלי מצפן ספרותי ואחריות תרבותית, נהפכו עם הסחף הקפיטליסטי למכבש עצום ומאוחד הרואה רק את החור שבגרוש ומרדד כמעט כל ניצן של חשיבה רעננה או מקורית שנקרה בדרכו, ויחד עם תאגידי התקשורת (מדורת השבט) והעיתונים של המדינה, לא נשאר הרבה מהתודעה התרבותית בישראל.


כל זה נשמע שחור ופסימי. ואכן, איך שלא הופכים את זה, התוצאות בשטח מצביעות על מגמות ירידה בקרנם של הספרים ושל הספרות בקרב מרבית האוכלוסייה המקומית. ואת המו"ל העצמאי זה שוחק מנטלית ומחליש כלכלית.


אולי זה הרגע להביט בדברים הטובים שקרו ושקורים בכל זאת. ראשית, כאמור, זיקית לא הייתה לבד; לצידה ובעקבותיה קמו הוצאות עצמאיות נוספות, וכמובן כמה כבר היו קיימות לפניה, ורובן ממשיכות להיאבק על קיומן עד היום. שנית, בזכות הרשתות החברתיות מתקיימת בעברית קהילה וירטואלית של הספירה הספרותית, ובקרבּה קיימת מודעות לחשיבות של הספרות כמחוללת תרבות. נוסף על כך, יש יוזמות ספרותיות פרטיות רבות ופריחה בתחום של קהילות הכתיבה וכתבי העת. ב-2021 אגף התרבות של עיריית תל אביב אפילו ארגן אירוע שנועד לחזק את ההוצאות לאור העצמאיות, בהמשך להצלחתו הרבה של יריד הוצאות עצמאיות שיָזַמנו עם "הקולקטיב הספרותי". לבסוף, אם תשאלו אותי, אשליך מיד מעצמי ואענה שבהחלט יש קהל לספרות בכלל ולספרות טובה בישראל, ובקיומו של הקהל אני מאמינה לכל אורך הדרך. וזו אולי מילת המפתח, אמונה.


בתחילת דרכי נכנסתי לתחום עיוורת, מתוך מה שקרוי "בורות מבורכת". בנאיביות רבת-עוצמה קפצתי ראש פנימה במטרה להביא לקוראי העברית קצת מהספרות שנכתבת במקומות אחרים בעולם, בשפות אחרות, שרבים מסכימים שהיא ספרות גדולה. אלה הספרים שמעניינים אותי באופן אישי: אמנות הכתיבה, מה שאפשר לעשות במילים, בסימנים, במקצבים ובמשמעויות. ומה שהחזיק אותי כל השנים האלה, משבר אחרי משבר, הוא כוח האמונה שקיים קהל רחב מספיק שמתעניין באותם דברים כמוני, או לפחות בחלקם, שמסרב לפתוח את הפה בפסיביות אל המזון הרוחני הדל ואף הרעיל שמאכילים אותנו בסיטונות.


כיום המציאות טופחת על פניי ומאלצת אותי להביט בה נכוחה: אני כבר לא בטוחה שהקהל הנישתי ממילא גדול דיו להצדיק את קיומה של ההוצאה. האמונה שלי נשחקה. בעבר חשבתי שהאתגר הגדול הוא לאגף את המנגנונים הגדולים ולהגיע אל הקהל באופן ישיר, כי הוא שם ורק צריך גישה אליו. אבל השנים האחרונות לימדו אותי שהקהל הישראלי שונה מהציפיות שלי, ונראה שאינו ממהר לזוז מאזור הנוחות הזמין והמוכר, גם אם יסתובב בו בלופ בלתי נגמר ויתאכזב חדשות לבקרים מסופריו האהובים.


***


התחלתי בשאלה "בשביל מה להישאר". לאור התמונה העגומה שציירתי, לאילו מסקנות כבר אפשר להגיע?


אני לא מיואשת. לא מתאים לאופי שלי להתבוסס במרה שחורה וגם אין לי זמן לזה (או שזה לא לכבודי להודות בתבוסה?). אני לא מיואשת אבל אני מרגישה שדווקא עכשיו, אחרי עשור, העיניים שלי פקוחות לרווחה, הן לכוחות העצומים הפועלים בישראל, הרומסים מעצם טבעם את הרעיון של "יופי ושמחה" שנובעים מיצירתיות, מקוריות, המצאה ובריאה, הן להיותו של הספר בשקיעה. אני סבורה שהוא עבר את שיאו, וכי העידן הדיגיטלי והמעבר למסכים כבר תפס את מקומו כפעילות הפופולרית ביותר לשעות הפנאי.


למרות הפיתוי, אני לא שופטת. זה מצב העניינים ועימו צריך לעבוד. יש לי שתי מסקנות להמשך:


הראשונה קשורה לתפקידה של הוצאה לאור עצמאית היום. כן, ודאי שיש לה מקום, אדרבה ואדרבה אם היא חותרת תחת ההשטחה התודעתית הגורפת. כל עוד יש התנגדות להפיכתנו לגופים צרכניים שדעתם נגנבה, יש מקום למאבק, יש לתת פייט. יש לעודד כל יוזמה של מפעלים תרבותיים עצמאיים ולחזק אותם, הם לטובת כולנו. באופן אישי איאבק עד שאוכרע, איני יודעת מתי. אבל זה מאבק.


השנייה היא התשובה לשאלה שפתחתי עימה. כשאני שואלת את עצמי באופן הכי אישי, הכי אינטימי, מה הייתי רוצה לעשות בחיי, עתה משהתעוררתי מן החלום הפרטי שלי, החיבור הזה עזר לי לנסח את מה שאני מרגישה כבר זמן מה, אולי גם מתוך התבגרות מסוימת: הייתי רוצה שמה שאני עושה ייטיב עם העולם סביבי, יעשיר את החברה שאני חיה בה, ישמח אותה ויתרום לה. כרגע יש בידיי מפעל קטן ליצירת ספרים איכותיים. אחרי עשור אני יכולה לומר שאת זה אני יודעת לעשות. הלוואי שאצליח להביא את המשהו הטוב הזה דרך המפעל שבניתי. אולי זה יצדיק את קיומו.


מרס 2022





*

שירה חפר היא מו"לית, המקימה והבעלים של הוצאת לוקוס, מתרגמת ועורכת. גרה בתל אביב.

 

פדף להורדה


למה אני מוציאה לאור ספרים_ או- מבט פנימה במבט לאחור _ שירה חפר
.pdf
Download PDF • 118KB


בחזרה למעלה