אחרונה למות היא התקווה
- אורי ש. כהן
- 24 במאי
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 25 במאי
אורי ש. כהן
המחשבה על יום השחרור מאושוויץ, יש בה דבר הקרוב לגילוי משיחי, הכי קרוב שאפשר. שלא בדמיון, אין מעבר חד יותר מעלטה לאור גדול. בין רגע פתיחת השער לרגע שלפניו, מתרחש שינוי בגורל האסיר, מאדם כלוא לחופשי, נידון למוות (כמעט ודאי) שעונשו לא רק הומתק, אלא בוטל (לכאורה), לכל הפחות הפוגה. הרגע המשיחי מתפורר עם לידתו, ומהשנייה שהתממשה התקווה, מתגנבת פנימה חרדה דקה, אבוי למשיח שכך נראה בואו.
פרימו לוי, הסופר האיטלקי מחבר אם זה אדם, היה עבור רבים פיגורה של תקווה, מי שירד אל מצולות הלא אנושי וחזר עם בשורה אנושית ואפילו תקווה. בספרו השני ההפוגה מ־1963, הוא מספר על התממשותה של התקווה בדמות ארבעה חיילים רוסים על סוסים. המפגש הזה עם נושאי הגאולה, מחזיר לא את החופש אלא את נקודת מבט שנעדרה מהחיים בלאגר:
הם לא בירכו לשלום, לא חייכו; נראה שהם במצוקה, ולא רק בגלל רחמים, אלא גם בגלל איפוק נבוך שחתם את פיותיהם וריתק את מבטיהם אל תפאורת המוות. זו היתה אותה בושה המוכרת לנו היטב, זו ששטפה אותנו אחרי הסלקציות, וכל אימת שנאלצנו להיות ערים למעשה עוול או להרכין ראש בפניו: הבושה שהגרמנים לא הכירו, זו שחש הצדיק בפני החטא שהאחר חטא בו, ומצפונו מייסר אותו מפני שהחטא הזה קיים והוחדר אל עולם הדברים הקיימים בלי שאפשר יהיה לבטלו, ומפני שרצונו הטוב הוא אפסי או מצומצם ביותר ולא הועיל כדי להגן. ¹
מימוש התשוקה לשחרור מביא את הבושה שהרגישו השורדים נוכח חטאיהם של אחרים לעולם של הדברים. הבושה עבה, ומכסה את פני הבשורה; רוכבי האפוקליפסה מרכינים ראש מול המחזה שנגלה לפניהם, והמגולים נכלמים.
פרימו לוי פרסם ב־1958 את המהדורה השנייה והמוכרת של אם זה אדם, שזכתה להצלחה ניכרת והפכה אותו ל"ניצול" בה"א הידיעה של התרבות האיטלקית. את ההפוגה הוא כתב בין השנים1961 ל־1962, במהלך משפט אייכמן – הרגע שבו מדינת השורדים עשתה מעשה בעולם: חטפה איש חי מארץ אחרת על מנת להביאו לדין בישראל. לכאורה, זהו רגע מימושו של הצדק היהודי – נקודת מבט שלוי לא היה שותף לה.
ההפוגה, ספר על המסע מאושוויץ לביתו בטורינו, נכתב על מה שפרימו לוי כבר יודע, על העתיד לבוא אחרי השחרור, שכבר קרה. התקווה המתממשת רחבה מהמחנה, היא בעולם, וכלימתה המתמשכת היא האכזבה מהעולם שאחרי המלחמה. ההכרה שכל אלה כתובים אל תוך ספרו של לוי, אל תוך המעשה עצמו, ואנחנו יודעים שהיא כתובה גם אל תוך המדינה ומעשיה. במילים אחרות, העולם שאחרי המחנה אינו שונה דיו מהמחנה. האכזבה מקורה בכוח – השחרור של לוי והאסירים האחרים תלוי בכוח ששחרר את המחנות. אך דומה שלוי כבר מבין בלב המלחמה הקרה שגם אותו כוח מבקש להשתחרר, ובקצה של הכוח המשוחרר, נטול העכבות, עומד האסיר במחנה, משוחרר מכל הגנה. למות בשל כן או לא, כפשוטו. כי מהי החירות המוחלטת של כוח אם לא כוח על אחרים. האחרות הזאת היא לעולם אנחנו, דומה שלוי מבקש לומר.
הדברים האפלים על שער המחנה רומזים לתקווה האחרונה – העבודה משחררת והתקווה לשחרור אינה נפרדת מהחרדה. עם זאת, האסיר מייחל לשחרור, ליום שיבוא ושערי המחנה ייפתחו והחירות תעמוד בפתח, נטולת גבולות. לתקווה הזאת יש תחילה צורה ברורה: ברקע נשמע רעם התותחים הרוסים ומנקרת התקווה הדקה להישאר בחיים עד שהם יגיעו. אך ככל שמתקרב השחרור, התקווה מתאפלת, הגורל אכזר וחותך.
באיטלקית נהוגה האׅמרה שהתקווה היא האחרונה למות. פרימו לוי מוכיח לנו שאותה תקווה היא גם זו שמניעה את כל המנגנון, את העבודה, שבמקרה שלו, בבונה מונוביץ, הייתה גם שיטת ההשמדה. ההתבוננות של לוי בעולם חסר מובן מקשה עלינו להגיד "אנחנו", להשתמש בגוף רבים, ולהיות איתו שם ללא מחשבה על האזור האפור שבו גם אנחנו משתפי פעולה, מכניסים את הרע אל העולם כרע במיעוטו.
בפתח הדבר לספרו הראשון, הוא עומד ומתנצל על אותה תקווה שהתממשה, על התקווה שהדברים יגיעו אל הקוראים, יחצו את הגדר, התקווה המתבדה שהספר עצמו הוא שחרור:
אני מודע היטב לפגמי המבנה של הספר ומבקש את סליחתכם עליהם. אם לא בפועל, הרי בתור כוונה ותפיסה הוא נולד עוד בימים של הלאגר. הצורך לספר "לאחרים", להביא את "האחרים" להשתתף, לבש אצלנו, לפני השחרור ואחריו, אופי של דחף מיידי ואלים, עד כדי כך שהתחרה עם שאר הצרכים הבסיסיים: הספר נכתב כדי לספק את הצורך הזה; בראש ובראשונה, אם כך, לצורך שחרור פנימי.²
ההתנצלות שלעיל, משלהי 1947, מעידה על העולם שלתוכו התממשה התקווה, פרצופו של המשיח, ונקמת הנגאלים. לקראת סיום ספרו השני, לוי חוזר אל המסע שארך כמעט שנה מאושוויץ לטורינו. במבט לאחור, היום ההוא, יום השחרור, הוא יום דין מהותי יותר, הדן אותו לחיים שלא מתממשת בהם התקווה לשחרור פנימי. החסד האמיתי, אולי הגדול מכולם, הוא ההפוגה, החופש היחיד שניתן לו בין המחנה לבית. ההפוגה, היא מתת האל:
את מעבר ברנר, שבו עברנו עשרים חודשים קודם לכן בדרך לגלות, חצינו בחושך: בהמולה עליזה עברו אותו החברים שההתנסות לא הטביעה בהם חותם כה גדול; ואילו לאונרדו ואני בדממה גדושת זכרונות. היינו שש מאות וחמישים בני־אדם ביציאה לשם, מתוכם חזרו שלושה. וכמה איבדנו בעשרים החודשים האלה? מה נמצא בבית? ואנו עצמנו – כמה אוּכַּל מעצמנו, כמה כבה? אנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו: אבל ידענו, שלטוב או לרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ: מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מאליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? במהרה, אפילו מחר, יהיה עלינו להילחם באויבים עלומים עדיין, מחוץ לנו או בתוכנו: באיזה נשק ובאילו כוחות, עם איזה רצון? חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל שלא תישנה.³
יום השחרור, אם כך, אינו גואל, אולי משום שהמשיח כבר נולד ועלה על הצלב, והימים האחרונים של התקווה המטורפת לשרוד את אושוויץ, חלים עם חג לידתו, עם תקוות שובו. " חג המולד כבר קרוב", נפתח הפרק האחרון באם זה אדם. הזמן שלוי חי בו, ריחה של השנה החדשה – כל אלה שייכים למניינם. גם התקווה שלו שונה, דומה לזו של אודיסאוס במערת הקיקלופ: להיאכל אחרון.
אם כן, השנה החדשה מתקרבת, הרעם של החזית נשמע בלילות, השמועות עוברות בין הגדרות, ולוי ושותפו אלברטו הם זוג שורדים משגשג. הם עובדים במקומות נפרדים, וכל ערב הם נפגשים בצעדה, מלאי המצאות, גניבות, קומבינציות ופרוטקציות. אך הצעדה באותו לילה מובילה אל הגרדום, שם נתלה אדם שהיה מעורב בפיצוץ הקרמטוריום בבירקנאו. לפני שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הוא צועק: Kamaredan ich bin der lezte ("אחים, אני האחרון") – וזעקה זו מובילה את לוי למסקנות עגומות:
למרגלות הגרדם הסתכלו בנו אנשי האֶס־אֶס בחולפנו ועיניהם אדישות: המלאכה שלהם הושלמה, והושלמה יפה. הרוסים כבר יכולים להגיע: אין יותר בינינו אנשים חזקים, האחרון תלוי עכשיו מעל ראשינו […] אלברטו ואני חזרנו לצריף, ולא יכולנו להביט זה בפניו של זה […] משום שגם אנחנו מרוסקים, מנוצחים: גם אם ידענו להסתגל, גם אם למדנו בסופו של דבר למצוא את המזון שלנו ולעמוד בפני העייפות והקור, גם אם נחזור הביתה.⁴
המסקנה עגומה. כמעט שורה תחתונה המצדיקה בדיעבד את אלה שסבורים שפרימו לוי התאבד. אחד מהם היה אלי ויזל, שקבע נחרצות שלוי מת באושוויץ ורק התאבד ארבעים שנה אחר כך. ויזל, לא תמיד שמים לב, היה באותו זמן באותו מחנה, ואף כתב על המקרה בלילה. ויזל היה נער שנשלף מהישיבה, ולא ראה או הבין את המחנה כמו לוי. הוא מצידו מזדהה עם המורד, והמרק שלו באותו ערב היה טעים.
החיפוש של לוי אחר התקווה האחרונה נמשך עד הרגע האחרון, ובחג המולד של 1944 התרחשו גם שני ניסים. שניהם מינוריים, בשניהם יש תקווה, ובשניהם היא רעועה. הנס הראשון הוא פנצ'ר באופניים של נערה גרמנייה העובדת במעבדה, והיא מבקשת מלוי לתקן אותו. מה שהוא נדרש לעשות על מנת לתקן את האופניים מעמיד בפנינו תמונה עשירה מאין כמוה מחיי הלאגר, שבהם כמו שאומר לוי, באופן מהותי והכרחי, לא קורה דבר מלבד הישרדות. ואכן, גם הפלא הזה מתורגם לביצה קשה וארבע קוביות סוכר, שהיא מגניבה לו ואומרת:
'בקרוב יבוא חג המולד'. מילים מובנות מאליהן, אבסורדיות ממש אם הן מופנות לאסיר יהודי: ללא ספק כוונתן היתה אחרת, זו שאף גרמני לא העז לבטא ברורות.
אני מספר על האפיזודה הזו אחרי ארבעים שנה, לא בכדי להצדיק את גרמניה הנאצית. גרמני אנושי אינו מלבין את אינספור הגרמנים הלא אנושיים או אדישים, אך יש בו כדי לנפץ סטריאוטיפ.⁵
פרימו לוי חולק עם אלברטו את המזון, כפי שהם חולקים כל מה שהם מצליחים לארגן, ואז מתרחש הנס השני – חבילה שמגיעה בדרך לא דרך אל לוי מאימו ואחותו הנחבאות באיטליה. הוא ואלברטו חולקים את כולה, ומכמינים בבגדים את מה שנותר. אלא שהלאגר שורץ שורדים, וחולצתו של לוי נגנבת על ידי אחד מהם במקלחת. מבויש, הוא חוזר לצריף והם חולקים את שארית הפליטה שאצל אלברטו, כתמיד, המיומן בין השניים. בתקווה זרה ובאינטימית זו, המלאה הבטחה ריקה, תקווה שאין בה תוחלת, הסיפור מסתיים; בתקווה של אלברטו ובהפוגה שהיא נושאת, שאחרי ארבעים שנה אין להבחינה מזו של לוי:
אכלנו יותר מחצי חבילה, לא כך? ומה שנשאר לא לגמרי מבוזבז, איזה מת מרעב חוגג עכשיו את חג המולד על חשבוננו, ומי יודע, אולי הוא מברך אותנו. ובכל מקרה, בדבר אחד אין ספק: זה היה חג המולד האחרון של מלחמה ומחבוש.⁶
פרימו לוי, ההפוגה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו, עם עובד, 200, עמ' 10.
פרימו לוי, אם זה אדם, מאיטלקית: מירון רפפורט, הקיבוץ המאוחד, 2023, עמ' 9–10
לוי, ההפוגה, לעיל הערה 1, עמ' 189.
לוי, אם זה אדם, לעיל הערה 2, עמ' 174–175.
"חג המולד האחרון של המלחמה" מתוך כל כתבי פרימו לוי באיטלקית: Primo Levi, Opere Complete, vol.2, Giulio Einaudi editore, pp. 1597–1603
שם.