אני שוב מדמיין את בוא הסתיו

אֲנִי שׁוּב מְדַמְיֵן אֶת בּוֹא הַסְּתָו,

רוּחוֹת קָרוֹת כְּבָר בַּפָּנִים נָשְׁבוּ לִי

כְּאִלּוּ תַּם הַקַּיִץ בְּסוֹף יוּלִי,

בָּרֶגַע שֶׁלַּגָּן קָמְלוּ פְּרָחָיו.

בִּכְלָל לֹא שַׂמְתִּי לֵב כֵּיצַד שִׁקְּרוּ לִי,

עִוֵּר בְּמַלְכּוֹדוֹת הַמַּעֲרָב.

וְנִתְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ לְלֹא סוֹף,

תִּהְיֶה מַעְגָּלִית צוּרַת דַּרְכֵּנוּ,

לְאַט-לְאַט נַרְחִיק אֶת צְעָדֵינוּ,

וּכְבָר קוֹלִי אֵינוֹ נִשְׁמָע לָרֹב,

וּכְמוֹ סוּפַת שְׁלָגִים חוֹצָה בֵּינֵינוּ

שֶׁלְּכֻלָּם גִּישָׁה לַבַּיִת תִּטְרֹף

וּתְטַשְׁטֵשׁ עִקְּבוֹת נֶעְדָּרִים,

וְלַזּוֹעֵק לֹא יַעַזְרוּ בֵּינְתַיִם

וְלֹא יָבִיאוּ מַיִם לַפְּצוּעִים.

אֶל תְּהוֹמוֹת בְּאֵר יֵרְדוּ הַמַּיִם,

יֵרְדוּ כְּרֶמֶז לְיָמִים קָשִׁים,

יֵרְדוּ כָּלִיל, לֹא לְשָׁנָה-שְׁנָתַיִם.

בֶּן שֶׁבַע שׁוּב אֲנִי, אָדָם תָּמִים,

לְבַד בַּחוּץ וְשַׁחַר רַק הִפְצִיעַ

וְעַד בִּרְכַּיִם נֶעֶרְמוּ שְׁלָגִים,

כְּשֶׁלִּי אוֹמְרִים כִּי קַיִץ כְּבָר הִגִּיעַ,

גַּנִּים פּוֹרְחִים וּנְהָרוֹת גּוֹאִים...

אַךְ חֹרֶף מִשְׁתּוֹלֵל בְּאֵין מַפְרִיעַ.

*