טל שוורץ
"ניהלנו את השיחה הזו כבר, אתה יודע", אמר לני. הסצנה מוכרת לשניהם – אותו בניין בפרוורים, אותם אורות מעטים שבוקעים מדירות שיושביהן עוד לא נרדמו, אותו גג הבניין שעליו עומדות הנעליים היפות של טד, קרובות מדי לקצה. למה הוא תמיד עם הנעליים היפות בימים כאלה?
"אני יודע", אמר טד.
"יצאת היום?" שאל לני.
"כן", אמר טד. הוא היה מגולח, לובש ז׳קט שחור ארוך ומכנסי ג׳ינס, כי מכנסיים יפים יהיו יותר מדי. הז׳קט גם ככה גובל במליצי. לני היה בתפקיד, כמו בלילות הקודמים.
"לאן?" שאל, מוריד את כובעו המחודד.
"לעבודה, ואז לבר".
"עם מישהו?"
"לא, לבד". ולו הקר בקושי נשמע, למרות שעמד רק כמה צעדים מלני.
"ומה עשית שם?"
"סתם. חשבתי שאולי אם אהיה ליד אנשים, אז… אז יקרה משהו".
"מה חשבת שיקרה?"
"אני לא יודע. שאני אצליח לדבר עם מישהו".
"והצלחת?"
ראשו של טד נע מצד לצד.
"ומישהו דיבר איתך?"
אותה תנועה, מצד לצד.
"ועכשיו אתה רוצה לקפוץ?"
טד הנהן.
"הבנתי, הבנתי", שלח לני את ידיו לכיסיו, כובעו מתחת לזרועו. "אז למה שלא תעשה את זה פשוט?"
"מה?" סובב טד את ראשו.
"מה 'מה'? שמעת אותי, למה שלא תקפוץ פשוט?"
"אתה לא אמור לנסות לשכנע אותי לא לקפוץ?"
"בסדר, נכון, אבל אנחנו כבר מכירים את הסצנה הזאת: כל פעם אתה גורר אותי לבניין המזדיין הזה ואנחנו פה שעות ולא קורה כלום בסוף – אתה הולך הביתה עד הפעם הבאה. תגיד, חשבת פעם על איך שאני מרגיש? על מה שאני עובר פה?"
"לא, אני מניח שלא", טד השפיל את מבטו. "מצטער".
"בסדר, בסדר", לני צעד קדימה והתיישב על קצה הבניין, נעליו הבלויות מידלדלות ממנו, נעות קדימה ואחורה. "אני פשוט חושב – אנחנו עושים את זה כבר, מה, 35 שנה? כל פעם אתה עולה לפה ואנחנו מדברים, כי אין לך מישהו אחר לדבר איתו, ואז אתה יוצא מפה עם תקווה חדשה שתמצא מישהו שיקשיב. אז אולי טעיתי, אתה יודע? אולי בחיים יש לפעמים דברים בלי תקווה, ואולי כדאי לחתוך את זה כבר עכשיו במקום להמשיך לסבול. לא?"
"אתה יודע שזה לא התפקיד שלך", אמר טד, מסתכל מטה על לני.
"אני יודע, אני יודע. אבל אנשים משתנים, טד. אני השתניתי, ואתה… לא כל כך. עדיין יש לך טעם טוב בנעליים וחרדה חברתית משתקת, שלא הולכת יחד עם האהבה שלך לאנשים. אז אולי הגיע הזמן להפסיק את כל הפרדוקס הזה".
"אולי אני יכול פשוט לחיות לבד, ולהיות שלם עם זה? ככה לא אצטרך למות".
"אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"
שתיקה שררה בזמן שטד חשב, מנסה להריץ בעיני רוחו תסריטים שונים של המשך חייו. "לא", אמר לבסוף, "אני חושב שלא".
"אתה חושב שתוכל להתגבר על החרדה שלך?"
"אני לא חושב שחרדה עובדת ככה".
לני משך בכתפיו. "אז נשמע שאין ברירה".
"אתה יודע מה יקרה לך אם אני אמות".
"אני יודע".
"אתה תישבר".
"לא", ענה לני, "אני אישאר בדיוק איך שאני".
***
"היי. נפגשנו כבר, אתה זוכר אותי?" השמש עמדה בשמיים, צהובה כמו שיניו של לני, שחייך אל טד. טד לא הסתכל עליו, אלא הביט מטה מהבניין שעמד על קצה גגו.
"כן, אתה לני, השוטר המיתולוגי".
"זו דרך אחת להגיד את זה". לני צעד קדימה ונעמד לצד טד. "הרבה זמן לא נפגשנו ככה, אתה ואני". טד הנהן. הוא גידל קצת זיפים, לבש מעיל עור ועגיל שכבר לא נצץ היה נעוץ באוזנו.
"הלכת להופעה היום?"
"אתה באמת צריך לשאול?"
"זה עוזר לדבר על זה, לא?"
טד חשב לרגע. "לא", קבע לבסוף. לני התיישב על קצה הבניין, נעליו הבלויות מידלדלות ממנו, נעות קדימה ואחורה. הוא טפח על הבטון לידו, וטד התיישב גם הוא, נעליו היפות מידלדלות גם הן.
"ואיך היה? פגשת מישהו מעניין?"
"אמרתי שזה לא עוזר לדבר על זה".
"אוקיי, אוקיי. אתה יודע, טד, אתה רק בן 25".
"זה אומר שכואב לי פחות?"
"לא, אבל זה אומר שיש לך זמן. הסיפור שלך אולי לא בהתחלה, אבל הוא גם לא בסוף".
"לפעמים זה מרגיש כאילו הוא בכלל לא התחיל. פשוט בזבזתי שנים מהחיים שלי על חרא. תראה אותי, הולך להופעות מזדיינות כדי לנסות להכיר אנשים", טד ניתק את העגיל מאוזנו וזרק אותו מגג הבניין. "אפילו ניסיתי להתחיל לעשן, זה אמור להיות סוציאלי, לא? אז איפה כולם?" דמעות זלגו במורד לחייו. לני הניח יד חסרת משקל על כתפו.
"אמרתי לך שלדבר על זה עוזר". נאקת צחוק יצאה מפיו של טד. "אכזבה היא חלק מהסיפור", המשיך לני. "פשוט צריך ללמוד ממנה ולהמשיך. אי אפשר להכריח את עצמך להתאים למקום שלא שלך, טד, וכנראה הופעות או מועדונים או פינות עישון הם לא המקום שלך. מה עם האוניברסיטה, נגיד?"
"יש שם אנשים, אבל חוץ משיחות מסדרון אין שם כלום. בסוף היום כולם מתפזרים לבתים שלהם, וגם אני, ואז אני לבד". שתיקה שררה לרגע. "בבית אין כלום", הוסיף טד.
"אני מבין. אז כנראה היא גם לא המקום שלך. פשוט תמשיך ללכת, טד, ותמצא את המקום שלך, בסופו של דבר. עוד יש לך תקווה, טד. תאחוז בה".
"כן", אמר טד, "כן. תודה, לני".
"בשביל זה אני פה", קם השוטר וסידר את כובעו, "להגיד לך את הדברים שאתה יודע כבר בעצמך".
לני קם וצעד לאחור. שעה ארוכה ישב טד, מסתכל על העיר, על השמש הצהובה שהופכת כתומה ואז אדומה, והבטיח לעצמו שהשקיעה הזו תבשר את בואה של גישה חדשה לחייו.
***
"היי, ילד. הכול בסדר?" טד הסתכל מעבר לכתפו, ולמרות חשכת הלילה, הצליח לראות את מי שלא ציפה לראות עומד ומדבר איתו לעולם. מאחוריו עמד לני במדי השוטר, שערו האפור מוסתר תחת כובע מחודד, מחייך חיוך מלא שיניים צהבהבות.
"לני?…"
"האחד והיחיד". לני צעד לעבר קצה הגג שעליו ישב טד והתיישב לידו, נעליו הבקרוב-בלויות מידלדלות ממנו, נעות קדימה ואחורה לצד אלו של טד. "נעליים יפות".
"תודה", השיב טד, עדיין מבולבל. "איך אתה פה?"
"היית צריך אותי, אז באתי".
טד השפיל את מבטו. "אני…"
"אתה חושב לקפוץ".
"כן".
"בגיל כזה?"
"יש גיל להתאבדות?" שאל הנער בן החמש עשרה.
"לא, אני מניח שלא. אבל למה?"
"אמ… אני מניח שזה כי אין לי כלום".
"אין לך כלום?"
טד נענע בראשו. "אין לי חברים. אין לי חברה".
"יש לך משפחה".
"כן", אמר טד, "אבל הם לא חברים שלי. הם לא אוהבים אותי".
"הם כן אוהבים אותך".
"כן, אבל לא כמו חברים".
"ואתה אוהב אותם?"
טד משך בכתפיו, "אתה יודע. כמו משפחה".
"אוקיי," לקח לני רגע לחשוב. "אז למה לא ללכת לפסיכולוג או משהו?"
"אני לא יודע אם ההורים יממנו לי את זה".
"אם תבקש, תסביר, אז אולי".
"אולי". טד עצר לרגע ונשם עמוק. "אבל אתה באמת חושב שלדעת מה לא בסדר איתי יהיה לי טוב? שאבחון כזה או אחר יעזור לי?"
"אני חושב שכן", קבע לני. "אולי זה יגרום לך להרגיש פחות לבד, פחות דפוק. אולי אפילו תקבל כדורים. אני לא אומר שלא תהיה לבד יותר, אבל אם תדע להתמודד עם מה שאתה, אז אולי יהיה לך יותר קל להכיר אנשים חדשים. אתה אפילו לא בחצי מהחיים שלך, טד, אל תזרוק אותם לפח. או לרחוב".
"וואו", צחק טד. "אתה ממש חכם".
"לא, לא, אני רק כאן כדי להגיד לך את הדברים שאתה כבר יודע בעצמך".
"תודה, לני".
"אין בעיה, טד. תנסה לזכור שאין דברים בלי תקווה בחיים האלה. אני מקווה שלהבא ניפגש בנסיבות שמחות יותר".
לני קם וצעד לאחור. שעה ארוכה ישב טד, מסתכל על העיר החשוכה, על חדרי הבתים המוארים והדמויות העמומות העוברות בחלונותיהם. הוא ישב שם עם אותה בובה בידיו, בובת עץ שתלווה אותו במשך כל חייו, בובה בדמות שוטר עם כובע מחודד, שיער אפור, חיוך צהבהב ונעליים שכבר החלו לאבד מצבען.
Comments