יפעת טללייבסקי
זה שלב שמגיע בכל מערכת יחסים. הצורך להעלים את בן הזוג מתמונת החיים. לא נגיד להרוג, ובטח שלא בעצמך, אבל בכל מקרה להעלים – לראות איך החיים נראים כשהוא לא בתוכם. לא הוא, לא החפצים שלו. לא הריחות שלו ולא המנהגים שלו. בכל המקומות האלה שהיו מלאים, עמוסים! ריק עכשיו. ובהתחלה, את רואה, הבית מרווח, נעים ונקי יותר, אבל אחרי זמן-מה, אי אפשר להכחיש – ריקנות מתגנבת. חושי בזה בין עצם החזה לצלעות.
הניחי לזה בינתיים. הזמן עובר. ככל שההתאהבות שחיברה ביניכם מתרחקת לטובת חיזוק יסודות הבניין המשותף, את כבר יכולה לדמיין את הלוויה שלו. את מביאה בחשבון שיהיה אֵבֶל – האובדן לא ילבש את הגרסה הילדותית של הכיליון; בגרסה הנוכחית אין חרטות (חוץ מהריק ההוא, הסתום, הלא מוסבר, המגרד. להתגעגע למשהו שבכלל לא היה, או לא היה שלך). בגרסה הזו נערכת הלוויה, נקראים הספדים, מכסים את הקבר, מגלים את המצבה. יש לנצור חיים שלמים. מערכות יחסים נוספות מתלפפות סביב המוות: הילדים כמובן, וההורים כמובן, ואחים ואחיות ודודים ודודות. כולם צריכים לנחם ולהתנחם.
הניחי לזה בינתיים.
חשבתם בטח על צוואות. שלא תחשבו על צוואות? את אמרת: תחלק הכול בין הילדים וקח לך אישה מהר, אל תעשה עניין. הוא עצר לחשוב ואז אמר שאם תמותי לפניו, הוא ייעלם הרחק מכאן. תהית אם לפעמים גם הוא מוחק אותך מהחיים שלו. מפנה אותך מהמיטה ומהארון, מאוורר את החדרים מהריח שלך, מהקול שלך שצועק לילדים ״מה בסנדוויץ'?״.
הניחי לזה בינתיים.
ההלם. גם הוא יעבור. תיווצר שגרה חדשה. האלמנוּת תהפוך לאיבר בגוף. פחות מזה, נקודת שומן אדומה באמצע החזה. המשיכי לדמיין. אל תתביישי. אף אחד לא שופט אותך עכשיו. מלהביט על הפנים שלך אי אפשר להעלות על הדעת בכלל על מה את חושבת. חשבי על החיים שאחרי מות בעלך, חשבי על המאהב הראשון שיגיע מיד אחריו, מאהב זניח, מקפצה. בעצם, אלמנוּת היא מעמד מיוחד. מי ירצה אותך? איזה מזל חרא הולך אחרייך?
הניחי לזה בינתיים.
אם תרצי, תוכלי לנצל את המעמד ולהיות משפיענית בקטגוריה מפוקפקת: אלמנה צעירה. אלמנה אטרקטיבית. אלמנה בשמלה שחורה. שמלה שחורה זה כל מה שאישה צריכה. שמלה שחורה להצטופף בה על מושב בר עם כרית רכה שמקבלת את הישבן שלך, מרפקים מונחים על בר שיש חלק וקר. את חופשייה.
Comments