יותם ראובני
יותם ראובני היה משורר, סופר, מתרגם, עורך ועיתונאי. הוא נולד בעיר יאשי ברומניה בשנת 1949 בשם ז'אן ריבן. כשהיה בן 15 הגיע עם אביו ושלושת אחיו לישראל. המשפחה קבעה את ביתה באשדוד, ושם חי ראובני לסירוגין עד מותו.
ראובני נמנה עם היוצרים הראשונים בספרות הישראלית שכתבו על תשוקות הומוסקסואליות ועל החיים כהומו בישראל. בשנת 2000 הקים את הוצאת הספרים נמרוד, שבה ראו אור ספרי הפרוזה שלו. בשנת 2015 זכה בפרס לנדאו היוקרתי על שירתו.
עם מותו בשנה שעברה פניתי למשפחתו בבקשה להעביר את עיזבונו למכרז קיפ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל אביב, כדי שיעמוד לרשותם של חוקרות וסטודנטים (חלקים מן הארכיון האישי של ראובני הועברו עוד בחייו למכון גנזים) – והיא נענתה ברצון.
הקטע הקצר המובא כאן כתוב בכתב ידו על בלוק צהוב ומוגדר כחלק מיומן. ראובני כותב בישירות ובגילוי לב על בדידותו, על חסרונה של אהבה ועל התרחשויות אקטואליות שמעוררות בו סלידה ודאגה.
דנה אולמרט
1982
ליל שבת, 16 באפריל
החלטתי לשוב לכתוב יומן משום שיש דברים שעליהם אני רוצה לדבר ופשוט אין לי עם מי לשוחח עליהם. וגם משום שהגעתי למסקנה כי ייטב אם אדחה את כתיבת הספר זיכרון שלשמו קניתי את המחברת הזאת. בספר זה יש בכוונתי לראות באיזו מידה אכן האני הוא סיכום של זיכרון (שלו ושל אחרים) ובכלל מהי חשיבותו ומהו ערכו של ההווה. שכן, אם אני משתעמם עכשיו איזו עזרה אפשר לשאוב מן העבר, מעניין ככל שלא היה? העניין עדיין לא מחוור לי לגמרי! מה באשר לפשע, לרצח, למשל. הלא הרצח עצמו הוא פעולה שנעשתה בעבר, זמן רב לפני המשפט, ומיהו האדם הנשפט – הרוצח או "אני" לגמרי שונה, "אגו" לגמרי אחר? בכוונתי לברר קצת בספרים על פעולת הזיכרון – נדמה לי כי ידוע על כך מעט מאוד באופן "מדעי".
והטעם הראשון, הדחוף, לכתיבת היומן. הדברים המתרחשים בארץ בעצם הימים האלה: רצח והרג בשטחים הם עניין של יום-יום והמאזינים מתרגלים לכך כאילו זהו מזג האוויר. ועדה בראשות השופט לשעבר חיים כהן קבעה, כי הרשות פעלה בצורה "ברברית" כלפי הדרוזים בגולן – אילצו אותם לקבל תעודות זהות ישראליות אחרי שהתקבל "חוק הגולן" והדרוזים סירבו. התוצאה: התנכלויות, ניתוק טלפונים, מכות.
חיילים בני עשרים, ריקים מכל תוכן, מנופחים מחשיבות עצמית שאין לה על מה לסמוך, מונעים באלימות סוטה על ידי מפקדים שאינם טובים מהם – זה מה שקורה עכשיו בשטחים. שמעתי סיפורים על האופן שבו הכתה מחלקה שלמה (!) ערבי בודד ברמאללה. איני אומר שהערבים כולם טלית של תכלת. אבל, האלימות הזאת, שאינה יהודית ואינה ישראלית, אלא היא אלימות של חיות צעירות, משולחות רסן, אנשים בלתי שפויים כמו אלה מהתנועה לעצירת הנסיגה... האלימות הרחוקה הזאת מפחידה, לא באופן אישי, בהיותה מחוץ לגדר סכנה אישית. אבל היא מפחידה ומדאיגה. והמשכיל בעת ההיא יידום. האם זה מה שמתבקש לעשות?
ובמישור האישי: אין שום להט. מין לא חסר, אבל אין אהבה, אין תשוקה. אהבה הייתה, אבל נראה לי שמעולם לא הייתי מאהב לטיני. ראיתי היום בצהריים סרט – סזאר ורוזאלי של קלוס סוטה. אין שום דבר מעניין בטלוויזיה, והחדשות מעצבנות אותי. טיילתי קצת בגן. לא היתה שום היענות. אולי מוטב כך – אינני מרגיש שאני רוצה מין, וברור שהיתה באה זקפה אם הייתי מביא מישהו לכאן.
ושעמום.
הדברים האלה שאמרתי כאן הרגיעו אותי קצת. קומוניקציה. נראה שאני יכול לעשות את זה, באמת, רק בכתב. אני מאזין לקונצרטו לכינור אופוס 61 של בטהובן. מנגן דויד אליסטראק עם תזמורת בריה"מ.
Comentários