רונן צדוק
יובל ישב בשורת הכיסאות האחורית בסטודיו, משתדל לשמור על קשר עין עם דורון, וניסה לא להסתתר מאחורי היושבים מלפניו. הרישום שלו הוצג על כן לצידו של דורון. "רציתי ללכוד רגע אינטימי בין אם לבנה," אמר על רישום ההנקה. "אז רצית," ענה לו דורון, ראש הסטודיו. הוא די חיבב את דורון עד כה. הוא ידע שהוא לא בדיוק מרצה שגרתי, אבל ראה באופי הייחודי והקשה שלו עדות לצד האמנותי שבו. "מה שיצא לך פה זה רישום בנאלי וילדותי של אישה מיניקה. נו, ו..? כבר אמרתי לכם אלף פעם, אל תשעממו אותי. כמה פעמים כבר ראיתם רישום של הנקה? הבנו. ביקשתי רגע אינטימי בחייו של אדם. אינטימי, חושפני, וזה מה שאתה מביא? אישה שמיניקה ברכבת?" יובל לא הבין. הוא השקיע שעה וחצי של נסיעה ברכבת בשביל הרישום הזה. ועוד שלוש שעות וחצי של תיקונים בבית. למה הוא משפיל אותי ככה מול כל הסטודיו? חשב. "טוב שזה לא זקן שמאכיל יונים," המשיך דורון.
דורון היה גבר גבוה בעל קול עבה, והוא תמיד חייך כשהעביר ביקורת שלילית על ציורים ורישומים ששנא. הוא הסתכל על יובל וניסה להישיר אליו מבט אך לא הצליח לתפוס את עיניו, וחשב לעצמו שיש בו משהו, אבל צייר הוא כנראה לא יהיה. "אני לא רוצה שתצייר יותר נשים וילדים, לפחות לא בתקופה הקרובה, זה יעשה לך טוב, תאמין לי." יובל לא האמין. כשדורון חזר להביט ברישום כדי לחשוב על ביקורת, הוא הביט בנוכחים, שניסו להסוות את השקיקה שבה הקשיבו לדברים שהטיח בו. הם אולי מחבבים את יובל, אך לא את התחרות.
לאחר כעשרים דקות שבהן הותקפה יצירתו מכל בחינה אפשרית, עבר דורון לרישום הבא: "בחור מודד חולצה מול מראה". גם כעת הייתה לו ביקורת, אך לשונו הייתה רכה יותר. יובל רצה לצאת משם, לשמוע כל דבר חוץ מקולו, אך לא היה יכול. הוא חייב היה להראות שהוא מסוגל לקבל ביקורת, גם אם למראית עין, שכן זו יכולת הכרחית למקצוע. לכן הוא נאלץ להישאר שם עוד כשעה עד שיצא החוצה, אל הרעש המרגיע של העיר. בפנים הוא התאפק לא לדמוע, וכעת וכעת משיכול, לא היה מסוגל.
הוא הלך הביתה דרך הרחובות הקטנים של נווה צדק שאהב. בלילה הזה הם נראו לו מיוחדים מהרגיל. אפילו את המגדל של הצרפתים הוא חיבב, אף שלא השתלב בנוף הטבעי של השכונה: האורות הכחולים, המרפסות הגבוהות, מגדל בלתי נגיש ומסקרן. רחוב פינס ושורת הבתים בני שתי הקומות היו האהובים עליו ביותר, במיוחד הבתים התאומים שליד קולנוע עדן. הם הזכירו לו את הסקיצה הראשונה שרשם בחייו, בחופשה משפחתית באירופה כשהיה בן 13, ולכן בלי משים הלך לכיוונם. הוא נעצר מול התאום הדרומי. פנס הרחוב מחוץ לבית היה כבוי, ולכן עמד בחושך והביט על פנים הבית המואר. הווילונות לא היו מוגפים, וזה אִפשר לו לראות שני ילדים כבני שש, לבושים בפיג'מת חיות, רבים מול טלוויזיה דולקת. הוא לא היה יכול לשמוע דבר מתוך הבית, אך המראה של שניהם בתוך הבית הציורי הזה הזכיר לו את האיסור המגוחך של דורון. ילדים מורכבים יותר מגברים כושלים בגיל העמידה, חשב לעצמו.
בעודו מהרהר על אירועי הערב, לפתע נזכר באחד ממשפטיו הקבועים של דורון: "ההורים שלי קנו פה בית עוד לפני שהכול התייקר," היה מציין כשמישהו היה מביא רישום של נופי השכונה, ולאחר מכן היה מתלונן על אופייה המשתנה. יובל הבין שגם מי שזלזל בו גר באחד מבתי הקרקע בשכונה, וגם בו אפשר לצפות דרך חלונות הזכוכית אשר פונים לרחוב; אך אותו, בשונה מן הילדים התמימים, אפשר לרשום. הוא החליט: אם הוא רוצה ממנו רישום אינטימי של גבר, הוא ייתן לו אחד בדמותו.
שלושה ימים עברו מאז הערב שהושפל, והמילים "רישום בנאלי וילדותי" לא יצאו לו מהראש; שלושה ימים הוא לא הפסיק לחשוב על נקמתו המתוכננת. הוא כבר ראה בראשו את ערב הצגת הסקיצה החדשה בסטודיו. הוא תכנן להציג זאת כרישום של אדם פלוני בשעת ערב. רק את פניו של דורון היה משנה מעט ברישום, כדי שלא יוכל לדעת באופן מוחלט כי הוא מושא היצירה, אך הוא ידע שדורון יהיה חד מספיק כדי לנחש זאת גם ללא הוכחה.
הוא חיכה עד תשע וחצי בערב כדי להגיע לרחוב שרעבי עם בריסטול הרישום שלו. הרחוב היה במרחק חמש מאות מטרים בלבד מהסטודיו שלמד בו, אבל הוא מעולם לא היה שם. שרעבי 5, בדיוק כפי שהופיע באתר 144. אך למרבה הפתעתו הבית היה מגודר, והגדר הסתירה את החלונות. "אמן טוב עושה הכול בשביל יצירה טובה. לנסוע ברכבת ולצייר נוסעים, זה קל," היה אחד מהמשפטים שהטיח בו דורון לפני שלושה ימים. יובל ראה פח זבל ירוק שעמד מחוץ לבית וחשב שיוכל להשתמש בו. הוא גרר אותו עד לנקודה בגדר שידע כי יוכל לעבור אם יעלה על הפח.
הוא ירד בזהירות מן הגדר אל חצר הבית והתנשף במהירות, לא מהמאמץ הגופני שהשקיע אלא מהמאמץ הנפשי. הוא התכופף והתקדם בזהירות אל עבר החלון המזרחי, היחיד שהיה מואר בבית, והתבונן פנימה. הוא ראה סלון מסודר, מעוצב בצורה ייחודית. הקירות היו צבועים בצבע כתום אפרסק, ועליהם ציורים רבים מזרמי האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם. גם "הצעקה" של מונק מצאה את מקומה על אחד הקירות. מוזאון זול, חשב לעצמו.
האור המרכזי בחדר היה צהבהב וחלש ובקע מאהיל גבוה שעמד לצד ספת עור חומה בעיצוב איטלקי. על הספה שכב גבר שחום, עייף, יחף לבוש בגופייה ובבוקסר לבן. לרגע הוא ריחם עליו, כאשר אור הטלוויזיה המרצד הדגיש גם את קמטיו הקטנים ביותר, והעייפות ניכרה בפניו. קריקטורה, לא דיוקן. הוא לא היה יכול לייחל למשהו טוב יותר. דורון היה שקוע בטלוויזיה ולא הבחין בו, ובעוד הסלון היה מואר, חצר הבית הייתה חשוכה לחלוטין. יובל הוציא את עיפרון הרישום מכיס מעילו והחל לצייר. הוא ידע שאין לו זמן רב, ולכן הצליח לסיים את הבסיס ב-20 דקות. את היתר יוכל להשלים בבית מזיכרונו. גם הגשם שהחל לרדת לא הפריע לו.
המשימה הושלמה, חשב לעצמו. כל מה שנותר כעת הוא לשפץ מעט, ולהגיש את הנקמה בסטודיו בשבוע הבא. הוא הכניס את בריסטול הרישום אל כיס מעילו הפנימי כדי שלא יירטב מהגשם, והחל לחזור אל הנקודה בגדר שנכנס ממנה, אך שלולית קטנה נקוותה בדרך, והיה עליו לעקוף אותה דרך שביל הגישה הראשי כדי להגיע אל השער. כפוף הוא התקדם באיטיות ובזהירות אל שביל האבנים שליד הדלת. לאחר מה שנדמה לו כחמש שניות של תזוזה, האיר הבזק אור לבן וחזק את החצר. לרגע הוא חשב שזה ברק, אך היה זה פנס שהוצב בכניסה לבית, אשר הופעל על ידי חיישן תנועה. דורון ראה את האור נדלק וקם פתאום מהספה. הוא הלך לחלון, וראה דמות מכופפת ניצבת על שביל הכניסה.
יובל ידע כי עליו לברוח במהירות האפשרית. הוא לא חשב על שום דבר שיוכל להגיד להגנתו אם ייתפס. הוא קם במהירות והחל לרוץ לעבר השער. דורון יצא יחף מביתו והחל לרוץ אחריו. "מי זה? עצור!" צעק לעברו. יובל הגיע אל השער, אך בעודו מנסה לשחרר את הנעילה הפנימית תפס אותו דורון בכתפו והדף אותו ארצה, לדשא הרטוב. "מי אתה?" צעק. יובל שתק והביט בו מבועת. "יובל?" דורון זיהה אותו, את המבט המפוחד שלו, וחייך.
"אני מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך," מלמל יובל. "אני פשוט… לא יודע." הוא באמת לא ידע כיצד להסביר את נוכחותו שם. דורון שתק לרגע ואז הגיש לו את ידו: "בוא, אתה רטוב כולך מהגשם, תיכנס." "לא, בבקשה, אני מצטער, אבל אני… אני חייב ללכת," אמר בגמגום קל, כי פחד מהרגע שדורון יגלה את תוכניתו. דורון חייך אליו שוב ואמר: "אתה חייב לי כמה הסברים, אבל קודם כול בוא פנימה. לא התכוונתי להפיל אותך, לא ידעתי שזה אתה." הוא שתק ונכנס אחריו לבית. כעת היה בסלון שרשם דקות לפני כן.
"שב, אני ארתיח מים, חבל שתתקרר, אני שונא לראות בחורים צעירים וחסונים חולים," אמר דורון והלך לכיוון המטבח. יובל לא ענה, מה כבר היה יכול להגיד. שוב הרגיש מושפל, אך הפעם באשמתו, חשב לעצמו. הוא הסתכל על הטלוויזיה. מבחוץ לא היה יכול לראות במה דורון צפה. זו הייתה תוכנית של נשיונל ג'אוגרפיק על צבועים באפריקה. הוא הספיק לראות את הצבועים עומדים וצופים בלביאה צדה, שכן תכננו לגנוב את שאריות השלל שלה לעצמם.
דורון חזר עם כוס תה גדולה, הגיש אותה ליובל והתיישב לידו על ספת העור: "אז מה אתה עושה פה?" יובל הביט בו ובציורים האקספרסיוניסטיים שהיו מעליו, והחליט לספר לו את האמת. הוא ידע שאין לו לאן לברוח, וגם אם יעיף אותו מהסטודיו, זה כנראה מגיע לו. "אני מצטער, אין לי משהו חכם להגיד, אבל רציתי לעשות סקיצה שלך," אמר והשפיל את מבטו. אחרי רגע שאל דורון:"למה?" יובל לקח לגימה מכוס התה וסיפר לו את השתלשלות האירועים. דורון הביט בו שוב ותהה לעצמו אם לפני שלושים שנה גם הוא היה נראה כך, נאה אך שברירי. הרבה זמן לא ישב מישהו כה קרוב אליו על הספה. "אני חייב להגיד לך שאני די מתרשם," אמר. הוא ראה את הבלבול על פניו של יובל והמשיך: "כלומר, אני יכול להעיף אותך מהסטודיו, האמת שאני אפילו יכול להתקשר למשטרה, אבל אני מתרשם. לא ציפיתי ממך לעשות משהו אמיץ." יובל הביט בציורו של מונק.
"תראה לי מה הספקת," ביקש דורון. "אני לא יודע, דורון, אני אקרע את זה, באמת," ענה והביט סוף-סוף בעיניו. "לא, לא, אני באמת רוצה לראות את זה, אולי זה טוב. לפחות שנדע אם זה היה שווה את זה." יובל שתק, הוציא מכיס מעילו את הרישום והעביר לדורון. הוא בחן את הציור במשך כדקה, ואמר לו מחייך: "אני אוהב את זה. אתה רואה, זה אינטימי וחושפני, יש בזה עומק." הוא הניח את ידו על הברך של יובל בעודו אמר זאת. יובל הרגיש לא בנוח, אבל המחמאה הקהתה את התחושה. "אתה יכול לזרוק אותו, אני באמת מצטער, אני גם לא אבוא יותר לסטודיו," אמר לו בשקט. "מה פתאום? אתה משוגע?" ענה דורון. "אני רוצה שתבוא ותציג את זה בשבוע הבא, זה אחלה רישום. כמובן שלא נגיד לאף אחד איך השגת אותו, ואת מי ציירת," אמר והניע את ידו על הברך. כעת גם ההצעה להשלים את תוכניתו לא האפילה על תחושת אי הנוחות. "דורון, תודה, אבל..." הוא השתהה לשנייה, דפיקות ליבו הואצו, "אבל אני פשוט רוצה הביתה, זה הכול," הוא הזיז את ידו של דורון מרגלו בעדינות. "רגע, רגע, אני לא יכול לתת לך ככה ללכת, הרישום לא גמור, אני רוצה שתמשיך." "מה?" יובל לא הבין. "אני רוצה שתמשיך ברישום. בעצם עדיף שתתחיל אחד חדש, כי זה קצת נרטב. חבל שעשית את כל זה, ובסוף תחזור בלי כלום הביתה," חזר דורון על ההצעה. "אני לא חושב. זאת הייתה טעות, אני יודע, אבל אני לא חושב שאני מסוגל לצייר אותך עכשיו," אמר וקם מן הספה.
דורון התרווח לאחור על הספה, יצר קשר עין ואמר: "תקשיב, אני נותן לך פה הזדמנות מצוינת. מי נראה לך שהיה מקבל עוד הזדמנות כזו בסטודיו? אני רק רוצה שתשב על הכורסה מולי ותעשה רישום, זה הכול. אתה מעדיף לעזוב את הסטודיו? מה שעשית פה היום לא חוקי. אתה מבין את זה, נכון?" הוא הבין. והוא באמת חשב על ההזדמנות מול ההשפלה שבעזיבת הסטודיו. "רק רישום, נכון?" שאל בחשש קל. "כן, פשוט תשב פה, ותצייר אותי, זה הכול, אנחנו לא חייבים להחליף מילה אחת בינינו אם לא תרצה." הוא הנהן והתיישב על הכורסה שמולו. "מה אתה רוצה שאצייר?" שאל. "מה שאתה רואה," אמר וחייך.
והם ישבו שם, בסלון המואר באור צהבהב, מול ריצוד הטלוויזיה, יובל רושם על בריסטול את דמותו המעוותת של דורון, בין יצירות אמנות לא קשורות, ודורון רושם בראשו את דמותו של יובל, בעודו מביא את עצמו לסיפוק על ספת עור איטלקית.