קרן קולטון
היא הייתה שם, במרחק נסיעה קצרה. היא הייתה שם, במכונית הלבנה שהאורות שלה כבויים, שומרת על פרופיל נמוך. שם, מחפשת אותה. שם, מחפשת את קרן.
היא ידעה איפה למצוא אותה. את קרן. היא ידעה שהיא שם. היא נסעה לשם ונעצרה קרוב לשם, במרחק של כמה מטרים. היא ראתה אותה. היא פתחה את חלון המכונית ועמדה לקרוא בשמה. לפני שהיא הספיקה לקרוא ״קרן״, העיניים שלה פגשו בעיניים של קרן ובתוך שבריר שנייה היא ראתה איך קרן קופצת כמו חיה פצועה מבין גבעות החול, נעלמת אל תוך המנהרה שמחברת בין שני צידי הכביש. היא התכוונה לצאת מהרכב ולעקוב אחריה, אבל אז גל התקשרה.
היא נשמעה מבוהלת. מבוהלת נורא. גל, בת הזקונים. גל, שעדיין לא מבינה. גל, שמשתדלים לא לדבר כשהיא בטווח שמיעה. גל, שפתחה לשוטר את הדלת וידעה ולא ידעה בו זמנית למה שוטר דופק בדלת ב-23:00 בלילה. אז היא ויתרה על הניסיון לתפוס אותה, את קרן, על חם הפעם, ונסעה משם. ונסעה משם הביתה. נסעה משם הביתה אל גל, אל השוטר שעזב, אל המעטפה. היא הגיעה, ועוד לפני שניסתה להרגיע את גל פתחה את המעטפה. באותיות דפוס שחורות גדולות מאוד על נייר לבן מאוד היה כתוב ״צו הרחקה״ ו-״קרן״. היא ידעה שזה יקרה. זה היה ברור. אחרי חצי שנה. זה היה מוכרח לקרות, ועם זאת – היא לא הייתה מוכנה.
קרן. קרן, הילדה הבכורה שלה. קרן, הילדה היפה שלה. קרן, מצטיינת השכבה בכל שנה מאז כיתה ז׳. קרן, שסיפרה לה הכול מאז למדה לדבר. קרן, שלא נרדמה באף מסיבת פיג׳מות והיה צריך לבוא לקחת אותה באמצע הלילה. קרן, שפחדה לצאת לטיולים שנתיים כי היא לא הצליחה להירדם מחוץ לבית. קרן, שאכלה רק את האוכל של אימא. קרן, שאכלה רק את האוכל שלה.
קרן, שבחודשים האחרונים המיטה שלה נשארת ריקה. קרן, שבחודשים האחרונים לא מגיעה לארוחות שישי. גם לא לערבי חג. קרן, שפספסה את חגיגות יום ההולדת שלה השנה. קרן, שהפסיקה לדבר. קרן, שלא אומרת מה עובר עליה יותר. קרן, שהפסיקה לגמרי לחזור הביתה. קרן, שמצאה לה בית אחר. קרן. קרן. קרן שלה. קרן שהלכה, חיפשה ומצאה לעצמה אימא אחרת. אימא של מישהו אחר. קרן שהיא כבר לא קרן שלה.
היא הסתכלה שוב על הדף שהיה בתוך המעטפה. היא קראה שוב את האותיות הגדולות והשחורות. ועל אף, ולמרות – מצב אימא נכנס לפעולה. קרן היא עדיין הבת שלה. ובגלל זה היא חייבת. ובגלל זה היא מוכרחה.
היא נכנסה לאוטו ונסעה. הפעם היא תהיה חייבת לתפוס אותה. את קרן. הפעם היא מוכרחה.
*
הבית כולו מורכב מחלונות שקופים. חלונות שקופים במטבח, חלונות שקופים בסלון, חלונות שקופים ליד דלת הכניסה. חלונות שקופים בחדרי השינה. זה עוזר. זה הופך את העבודה שלי לקלה.
אין גדר. גם זה הופך את העבודה שלי לקלה.
החֶלְקה ליד לא בנויה, וגם זה הופך את העבודה שלי לקלה. יש שם גבעות חול שמאפשרות להסתתר בצורה כמעט טובה.
זו המשמרת הקבועה שלי. 20:00 עד 00:00. אני מתמקמת. יש שקע בחול שקיבל את הצורה שלי. הוא נוח כמעט כמו כיסא. החול מחמם כמעט כמו מזגן. החושך הוא החבר הכי טוב שלי.
אני מסתכלת על המכוניות שחונות בחוץ. שתי המכוניות שלה שם. המכוניות של השכנים אינן. גם זה הופך את העבודה שלי לקלה.
אני משנה תנוחה וממקדת את המבט. דרך החלונות השקופים במטבח אני רואה אותה מול מחשב. מפעם לפעם היא מעיפה מבט החוצה, מסיטה מעט את הווילונות החדשים. טיפשה. אם כבר שמת וילונות, למה שקופים? כאילו היא מרגישה שמישהו צופה. כאילו היא יודעת שאני כבר שם.
אני קמה ומתקרבת קצת, מגיעה ממש עד לחלון. אני מתרוממת במהירות, רואה שהיא בודקת מבחנים במחשב ומתכופפת שוב. אני מתרחקת וחוזרת אל השקע שלי ואז שולחת לה הודעה: ״מגיע לה מאה, אל תהיי קמצנית״. אני שולחת את ההודעה ממספר אחר. הורדתי אפליקציה. את המספר שלי היא חסמה. מזמן. וגם את המספרים הקודמים. אני משנה מספר כל שלושה ימים.
אני מחכה לראות את התגובה שלה. הפנים שלה מחווירות. הראש מסתובב לכל הכיוונים. היא מחשיכה את הבית.
אני כמעט מחייכת. בשלב הזה היא הייתה אמורה להתרגל. אני שולחת לה הודעה נוספת: ״זו רק אני. אין סיבה לבהלה״.
Comments