נעים /

מעיין אגמון

אהבה בנגטיב, 42 על 28, קולאז' - גזירי תמונות, יערה בן דוד

רק שנינו בחדר שלו, במיטה. עד עכשיו תמיד היינו בשטח שלי. זה מוזר להיות פה אבל איכשהו, בתוך החיבוק שלו, הצלחתי להירדם, ולחלום. אני אף פעם לא חולמת, בטח לא בתוך חיבוקים, אבל איתו משום מה זה בטוח. מביך אותי להודות בזה, בפשטות הבסיסית הזאת, של גבר ואישה, של כמה הנורמליות הזאת נעימה לי. של להרגיש מוגנת, לאהוב את זה. בסיוטים שלי אני מטגנת שניצלים לבעלי, שבדיוק חזר מהעבודה ולובש גופייה לבנה ומתעלם משני הילדים ולי לא היה זמן לעשות שורשים כי היה צריך לאסוף את הקטנה מהגן. ובסיוט הזה הוא צועק עליי ואז תופס לי בתחת ואני בכלל טבעונית, מה לי ולשניצלים? אני מדמיינת את הבריחה מקריית שמונה, איך אני חוזרת לתל אביב ומתחילה הכול מחדש.


והנה עכשיו, איתו, זאת ההתחלה של הסוף. להרשות לו לחבק אותי אומר להודות שנעים לי, להודות שאני צריכה. ולמה לעזאזל מחרמן אותי להיות האישה שלו? איך זה שכשמגיע הלילה אני נכנעת לחלק שבי שרק רוצה להרגיש מוגנת. הכי יפה בעולם, קטנה, אהובה. אוצר. כמה מביך.


אני מתחילה להרגיש את הזין שלו עומד, מתחכך בי. וזה נעים לי, באמת נעים להיות נחשקת, אבל בדיוק הצלחתי להירדם. אז אני מנסה את הדבר הזה שגיליתי עכשיו - שזה בסדר גם לומר. אני אומרת שעכשיו אני לא רוצה את זה. והוא מבין. נראה לי. רק לרגע. כי אחר כך הוא ממשיך. לוקח לי זמן אבל אני אוספת את עצמי ושוב אומרת שלא רוצה. הוא שוב מבין והפעם מתנצל. אני אומרת שאין על מה, זה בסדר, בוא נלך לישון. והוא ממשיך. נוגע בי. מנשק אותי. מלטף אותי. אני רוקדת איתו בתוך זה, גם הגוף שוכח לפעמים את מה שהנפש ביקשה. ועדיין, אני מחכה לחזור לחלום, והרי אמרתי כבר פעמיים לא. אז אני מצליחה לומר בפעם השלישית. הוא מבין ונשכב לי על הבטן. הוא אומר שהוא מבואס ושנעים שם בפנים.


אני מבינה אותו ומאשימה את עצמי. נתתי לזה לזרום, אבל אני לא רוצה. אם קודם זה היה רק הגוף העייף, עכשיו כל הראש מתערב וצועק שאסור לי, אסור לי, לוותר על ה״לא״. לא עכשיו. לא אף פעם. הוא קם, מתלבש, הולך רגע להשתין, חוזר. אין לי כוח יותר להרגיש אשמה. אני יודעת שהוא מהטובים, מאלה שיבינו, אני יודעת שהוא בצד שלי, אז אני מסבירה שאם אשכב איתו עכשיו לא אוכל לשכב איתו יותר אף פעם. שכשמשכנעים אותי שכדאי לי להכניס את הזין לכוס שלי כשאני לא רוצה, אני מיד חושבת על הפעם ההיא ששכבתי עם הגב למאבטח במזרנים המשותפים והוא הכניס את הזין בלי לשאול. אני חושבת על הפעם שביקשתי מבן הזוג שלי שיפסיק כי כואב לי והוא המשיך, ועוד כעס עליי. קפאתי. אני חושבת על כל הפעמים שזייפתי אורגזמה כי הבנתי שהגניחות מהפורנו עושות את העבודה יותר טוב מלהסתכל אחד לשנייה בעיניים. שהייתי צריכה מקלחת אחרי, שתשטוף מעליי את כל זה. כי אולי אם מספיק מים יזרמו לי על הגוף זה ייעלם, ולא יהיו הוכחות לכלום. הייתי מספיק בשקט, אין צורך שידעו. גם לא אני.


ופתאום מגיע רגע שאני מסיטה את עיניי מהתקרה ומסתובבת אליו, אל זה שלידי. לראות את העיניים שלו, שנוצצות בחושך, את הסיגריה בוערת בין השפתיים. לשמוע את הנשימות, להרגיש את החיוך.


״בואי, בואי אליי. בואי נתחבק קצת ונלך לישון.״


ופתאום, אני מבינה שבאמת מותר לומר. למה אני עדיין בשוק שמקשיבים לי כשאני אומרת ״לא״? מה כל כך דפוק בי שהדבר המובן מאליו, לא מובן לי בכלל? למה הוא צריך ללמד אותי את זה? למה הרשיתי לאחרים ללמד אותי אחרת?


״יפה שלי, את הכי יפה בעולם, את יודעת את זה?״


אני יודעת את זה, אבל זה לא קשור עכשיו. אני חוגגת בכלל משהו אחר. אז אני מחייכת ונותנת לעיניים שלי להיעצם. אני הולכת לישון.



*

מעיין אגמון היא מדריכת נוער, גרה ומלמדת בכפר הירוק. בוגרת תואר ראשון במדעי החיים ובעיצומו של תואר שני בחינוך. עוסקת בכתיבה ופרפורמנס מאז שהיא זוכרת את עצמה, כותבת במגזין מתוק ומר ופרסמה את שיריה במקומות, ובהם סלון הדחויים. הופיעה עם שירי הספוקן וורד שלה על במות ברחבי הארץ, ובהן על במת הפואטרי סלאם.


**

דימוי: אהבה בנגטיב

42 על 28

קולאז' - גזירי תמונות

יערה בן דוד

 

פדף להורדה


נעים _ מעיין אגמון
.pdf
Download PDF • 340KB


בחזרה למעלה

הִיא נוֹעֶלֶת נַעֲלַיִם בְּרֵיחַ לָבֶנְדֶּר וּבְכָל בֹּקֶר שׁוֹתָה חֲצִי לִימוֹן אַחַר כָּךְ מְקַנַּחַת בְּשֶׁמֶן גַּרְגִּירֵי רִמּוֹן