טיסה /

רחל שליטא


ינואר 2021


הרים ירוקים, יער של עצי מחט שמשתרע עד האופק, שמיים כחולים מלמעלה, ובאמצע היער – בית בנוי בולי עץ בהירים הנושאים גג אדום, ולו מרפסת גדולה שצופה אל הנוף.


כאן בדיוק היא רוצה לבלות את הקיץ. זה הנוף שהיא רוצה לראות בבוקר עם הקפה, ואחר הצוהריים עם השקיעה – את ההרים האלה, המכוסים יערות, שאין להם גבולות.


האתר שבו אנחנו מתבוננות יחד מספק גם תמונות של פנים הבית: קירות עשויים קורות עץ גולמיות מחוספסות, חלונות כבדים ויער מציץ מבחוץ, וילונות בצבע ארגמן מעוטרים בפרחים שהיא פחות אוהבת; היא רוצה משהו קל יותר, פחות כפרי. אבל היא כבר תשנה הכול לפי הטעם שלה. אפילו אם היא באה רק לכמה חודשים. זה מה שהיא עושה תמיד – משנה את מיקום הרהיטים, מורידה את כל התמונות מהקירות, מכסה את המיטות בכיסויי מיטה שהיא מביאה איתה, כדי שהבית יתאים לה בדיוק, ויהיה אסתטי במושגים שלה.


אני מצטרפת אליה במסע הווירטואלי ומתבוננת יחד איתה בשרשרת התמונות היפיפיות. בעל כורחי אני נגררת להיות קול ההיגיון הפרקטי של החיים. איפה תקני אוכל? ומה יקרה אם יתקלקל משהו בבית? ואם תרגישי רע?


היא מתנגדת לכל מה שאני אומרת. היא שולפת תשובות מוכנות: תהיה לה מכונית, וגם טקסי זה לא עניין כל כך יקר. יש שירותי שליחים גם שם. אין שום בעיה. האם התפקיד שלי הוא להזכיר לה עכשיו שכבר שנים היא לא נוהגת, ושיש לה רופא לעיניים ורופא ללב, ולעור ולעיכול, שאין שם נפש חיה ברדיוס של עשרים קילומטר, ושבחורף הבא ימלאו לה שמונים?


אני מצערת אותה. אני רואה שמשהו בפנים שלה נחמץ, החלום על הבית הזה היה כל כך מתוק. במקום לומר: בואי נפסיק עם המשחק המיותר הזה, תרדי לאדמה, תכירי סוף סוף במגבלות, אני נגררת לומר את ההפך, מנסה לכפר. בואי נראה בתים אחרים, אני שומעת את עצמי מציעה לה, אולי יותר קרובים למקום יישוב. היא מתמלאת שמחה מחדש, כן, יש עוד בתים. ביד רועדת היא ממשיכה לגלול את גוגל לבתים נוספים. בתי עץ בעלי גגות מחודדים, בתוך יערות, על יד אגמים, במורדות הרים, מוקפים גדרות וכוללים מדרגות עץ, חלונות גדולים, שני חדרי שינה, מטבח מאובזר.