ליאורה קפלן
היינו חמש: איסנה, גלה, סימונה, סטלה ואני. ואלכס, הבן של לריסה, שלו נועדתי. היינו מהגרים. באנו מגלות היו-אס-אס-אר, גלגלנו את הרי"ש על לשוננו והפרחנו אותה לאוויר המולדת החדשה, זו שבמהרה ציוותה עלינו להפסיק את המשחק ולדבר בנחישות מהגרון.
אלכס מת. עוד הספקנו להצטלם יחד בחנייה של השיכון עולים על הפיאט 127 של סבא שלי (הוא חיבק אותי שם, וזה לא היה נעים, לא נעים בכלל). הם נסעו לקנדה, ושם הוא מת, גלמוד וחסר נחמה, בשלג של מונטריאול.
גם סטלה מתה בנכר. אחרי שהייתה מלכת החן העירונית (את סרט הכבוד ענד על גופה סגן ראש העיר, פטריארך כעור שהופקד על טקס ההכתרה), התהלכה כדוגמנית וגם כיכבה על המסך הקטן, נסעה בצו האם לאירופה ללימודי רפואת שיניים, ומהם לא שבה. מחלה, לא רפואה, נחתה עליה באחת, והשמועה על מותה לא איחרה להגיע, נלחשת מפה אחד לאוזן אחרת ואלינו. מודעת האבל שנתלתה על דלת בית הקומות החדש של הוריה נתלשה עם תום ימי השבעה, אך האחרות נותרו אחוזות בגבן על הלוחות הציבוריים עוד שבועות וימים ארוכים, מארחות חברה לכרזות החגים שיבואו והסרטים שבדרכם למסך הגדול.
סימונה. שמה התנגן באוזניי כמו החלב והדבש של הארץ המובטחת, שבה ילדות מסתכלות בך בעיניהן החומות, בשערן הגלי ובעורן החלק והרך, ואת יודעת שגם כשהיא תרחיק לכת לאדמות הנגב, לערים האחרות ששם, ותשכח אותך, ואת השיכון עולים שלכן, ואת השדות, והים, והענבים הירוקים, ואת גלידה אריה, ואת האאודי מאה שלכם, והפז'ו 404 של מישה שר, והפורד קורטינה של ההורים של אריק – את תזכרי אותה כמו כנען, לפני שנכבשה בקול תרועת העי.
גלה נסעה לגרמניה. כאן עוד ניסתה את מזלה בקופת הכרטיסים של מופעי סוף השנה של אימה קלרה, המורה לבלט, בדלפקי חנויות הבגדים החדשות שקמו במרכז העיר, וגם בבית הספר למשחק, שמנהלו סרח וברח, אבל בסופו של דבר, שנות העשרים של גלה טיפסו במעלה הימים, לאימא שלה נמאס מהחמסין ומהתלמידות כבדות המשקל והדעת, והן נסעו למינכן. גלה – להתחתן עם גולה סובייטי, וקלרה – לנוח במצב הרוח האירופאי, שהלם אותה לדעתה הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.
איסנה ישבה לשולחן האוכל, לפניה הקערות המלאות להתפקע של ארוחת הצוהריים, ואכלה לאיטה, כשעיניה הצרות של ריבה, שומרת הסף, עליה. את כרטיס הכניסה ביקשה ריבה במצקת גדושה של מרק ובקציצות בשר עבות כרס, ורק משפתחת את פיך לידה המושטת התרצתה, קמה לאיטה ממקומה, ברכיה כושלות תחת עולה, והתירה את דרכך פנימה. גם כשהלכה גבה הרחב עוד המשיך והטיל את צילו עלייך, מאפיל על מעט האור שחדר אל דירת הקרקע, שביקשה לשלוח את שורשיה אל אדמת הארץ החדשה, אך חטוטרת הקומות שמעליה נדמתה כבדה מנשוא.
ואני – שבאתי מהכפור, מההרים, מהנהרות, מערי הקיט, מארמונות החוף, משחור הים, מבתי הקומות של המטרופוליס, מאירופה, צהובת שיער, זקופת קומה, מדקלמת עקב בצד אגודל שירי מארש רוסי – לא ידעתי. לא ידעתי שכאן זה ארץ ישראל.
Commentaires