רות פוירשטיין
צִיּוֹן שְׁבוּיַת אֶרֶץ, מָה כָּאָב בָּךְ שֵׁם מְבַקְּשֵׁי פָּנָיו שֶׁל אֵל צְבָאוֹת אִלֵּם
וְדַעְתֵּךְ מָה נִטְרְפָה כִּטְרֵפָה בְּפִי הַדּוֹר וְגוּפֵךְ מָה נִתְיַפָּה כְּמִזְבֵּחַ לַשָּׁלֵם.
מִתְגַּלָּה בִּנְאוֹת גּוֹלָה ,לֹא יַכִּירוּ בָּךְ פָּנִים כִּי קוֹלֵךְ קוֹל יַעֲקֹב וְיָדַיִךְ שֹׁשַׁנִּים
כִּי בָּאָרֶץ כִּפְזוּרָה שׁוֹטְטוּת הַשִּׁנְאָנִים וְעוֹלִים בָּךְ מַעְלָה-מַטָּה בִּבְכִי עֵדֶר עֲנָנִים.
בְּכוֹרָתֵךְ יִבְכּוּ מָרָה – חֲלָלַיִךְ כֹּהֲנִים עַלְמוֹתַיִךְ מְזַמְּרוֹת בִּגְרוֹנוֹת מֻכֵּי גְּפָנִים
וְגֵרַיִךְ, לוּ שָׁמַעְתְּ שַׁוְעַת הַמִּתְעַנִּים. צִיּוֹן, הֲלֹא שָׁאַלְתְּ לִשְׁלוֹם עֵדוֹת הַנַּעֲנִים?
אֶעֱבֹר בָּךְ כְּדִמְעָה מִן הַר צָפוֹן אֱלֵי מִדְבָּר לוּ עַמֵּךְ עֵינָיו פָּקַח אָז הָיִינוּ כְּנָהָר
עוֹרְקַיִךְ שֶׁיָּבֵשׁוּ, שְׂעָרֵךְ כֻּלּוֹ נָשַׁר וָאֶרְאֵךְ כְּמִתְבּוֹסֶסֶת בְּזִיוֵךְ אֲשֶׁר עָבַר.
מִי יִפְרֹס אֶת כָּל כְּנָפוֹ עֲלֵי גּוּפֵךְ--- עַל עֶרְיַת אוֹרוֹת עָרַיִךְ וְעַל פִּיךְ – שְׁתִיקַת מִבְצָר?
מִי יֹאמַר לָךְ שֶׁחַיַּיִךְ בְּדָמֵךְ? וְשָׁתַתְּ עַד שָׂבְעָה וּמַעְיָנֵךְ כֻּלּוֹ נִגָּר.
הָעִיר הַכְּרוּיָה כְּאֹזֶן אֶל שִׁיר וּפִי אֲהוּבָהּ בַּגּוֹלָה
כְּלוּם שַׁבְתְּ בִּתְרוּעָה אֶל מַלְכוּת עִזְבוֹנֵךְ כְּמוֹ אֶל גּוּף זָר רְדוּף מַחֲלָה?
וּכְמוֹ שִׁכְחָה זְרוּעָה בְּגַנֵּךְ – מִכָּל תְּבוּאָתֵךְ שׁוּב עוֹלָה;
כַּלָּה שֶׁנִּרְדֶּמֶת בְּכֶלֶא אַרְמוֹן וְאֵין חֲלוֹמָהּ גְּאֻלָּה.
לְמוּדַת הַדְּמָמָה שֶׁל עִדָּן אֵין-דּוֹפֵק עֵת יֻבְּשׁוּ כָּל בִּצּוֹת כִּסּוּפִים
אֶצְטוֹפֵף בְּרַחְמֵךְ וְאָשִׁיר שַׂרְעַפִּים כְּמוֹ הָרִית זִכְרוֹנוֹת עַל יְשֹׁרֶת שְׂרָפִים
בָּהּ בָּתַּיִךְ רָקְדוּ, הֲמוּמֵי רְעָפִים מִמַּבּוּל תִּשְׁבָּחוֹת וּזְמִירוֹת.
כֶּתֶר הָיָה לָךְ קוֹלוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁנֻּשַּׁב בְּזָהָב בֵּין קִירוֹת
חָזָה בָּךְ לֵילוֹת עֲמוּסֵי מְאוֹרוֹת אַהֲבָה מְמַתֶּקֶת פֵּרוֹת
קִלְלַת חֲנִיתוֹת אֶל בִּרְכַּת מַזְמֵרוֹת לְקַדֵּשׁ נְשִׁיקַת אֲדָמָה.
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע: לֹא יִשְׂאוּ גּוֹיִים חֶרֶב וְלֹא יֵדְעוּ עוֹד מִלְחָמָה
עֵינֵינוּ מָשִׁיחַ בְּכָל בּוֹא דִּמְעָה כִּי כָּל עוֹלָמֵינוּ אֻמָּה.
לוּ אָזְנַיִם יִשְׁמָעוּ צְרוּרוֹת הָאֵימָה מִכֶּלֶא חָלְיֵנוּ מֻכֵּה הַדְּמָמָה
אָז יָשׁוּבוּ בָּנִים מֵחֵיק תַּרְדֵּמָה אֶל עוּר נְבוּאַת נֶחָמָה.
פַּרְדֵּסִים בְּלֵב כָּל חַי וְשָׁמַיִם בְּקִרְבֵּךְ מִמִּזְרָח, גֵּאוּת הַטַּל עוֹד תַּשְׁמִיעַ אֶת קוֹלֵךְ
יוֹם יָבוֹא וּצְחוֹק שׁוֹפָר יְבִיאֵנִי לְבָרֵךְ שֶׁעָשַׁנִי בַּת-חַוָּה וְאָדָם לַחְזוֹת יָפְיֵךְ:
מְצוּלוֹת אֲוִיר זָהוּר, כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הִתְהַפֵּךְ וְעַל עֹמֶק הָעוֹלָם אוֹר כַּיָּם יֵינוֹ נוֹסֵךְ,
בְּפָנֵינוּ הָאֶחָד יִתְגַּלֶּה אָז אֲהוּבֵךְ עוּרִי אוּרִי לָךְ כַּלָּה, בּוֹא יָבוֹא יוֹם כְּלוּלָתֵךְ.
שַׁבְּחִי אֶת אֱלֹהַיִךְ שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁכַח אֵיךְ עָבַרְתְּ מִדְבָּר בְּעֶצֶב, אַתְּ – אִשָּׁהּ וְלֹא מַלְאָךְ
דְּמוּת צִפּוֹר דְּמוּעָה מִקֶּסֶם בְּגוּפֵךְ הַנֶּאֱנָח שַׁחְרְרִי אֶל אֱלֹהַיִךְ אֶת נַפְשֵׁךְ מִזֶּה הַסְּבַךְ
בּוֹ שָׁכַנְתְּ כָּל עוֹד יָמַיִךְ, וּבִשְׁעַת עַרְבִית נִפְתַּח. צִיּוּרֵי אַרְצוֹת הַתְּכֵלֶת שֶׁהִתְקַנְתְּ הִמְתִּינוּ לָךְ
הֵן עַתָּה – צִיּוֹן גּוּפֵךְ הִיא, חֲלוֹמוֹת יָלִינוּ בָּךְ וּבַשַּׁחַר תְּהַלְּכִי עַל גְּבוּלוֹתֵינוּ פֶּה נִפְתָּח:
"יְיָ יְיָ, הָאֶחָד, הַמְבֹרָךְ, צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי." "הָאַחַת, הַיְּחִידָה, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת –
מַה תֶּהֱמִי וּמַה תְּבַקְשִׁי?"
*
רות פוירשטיין היא סטודנטית לתואר ראשון בחוג לספרות ובתוכנית הרב־תחומית למדעי הרוח. בימים אלה היא עובדת על ספר השירים הראשון שלה.
פדף להורדה
Comments