סיפור בתשע סונטות על כובע שנשכח /

עופרה עופר אורן

1

בַּתַּחֲנָה הִמְשַׁכְתְּ לִנְעֹץ מַבָּט, אֲבָל הוּא לֹא נִרְאָה, אִחֵר, לֹא בָּא. סְבִיבֵנוּ נָהֲרָה תְּנוּעָה שֶׁל עִיר, הֲמוֹן אָדָם אַךְ לֹא מִי שֶׁמַּכִּיר


אִשָּׁה אַחַת וּבַת שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת כַּמָּה עוֹד יִצְטָרְכוּ כָּאן לְחַכּוֹת. בָּתִּים שֶׁל אֶבֶן אֲדֻמָּה, אֲוִיר אָפֹר, עָמוּם וּמְשֻׁנֶּה, מַחְוִיר, וְנַהַם זָר עַל כְּבִישׁ רָחָב, וְתוֹר זָהִיר שֶׁל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר כְּמוֹתוֹ אִשָּׁה אַחַת וּבַת – אֲנִי וְאַתְּ – רָאִינוּ, כְּמוֹ לָרִאשׁוֹנָה, כִּמְעַט.


הַקֶּשֶׁב שֶׁהָיָה לָךְ כְּבָר הוּסַט, כְּבָר לֹא נָעַצְתְּ אֶל קְצֵה הַכְּבִישׁ מַבָּט.


2 אָמַרְתְּ – "גָּמַרְנוּ, דַּי, מַסְפִּיק, כְּבָר אֵין לִי זְמַן אוֹ סַבְלָנוּת יוֹתֵר, לָכֵן אִם לֹא יַגִּיעַ עוֹד שְׁנִיָּה, אֵלֵךְ, הֲרֵי אַתְּ לֹא רוֹצָה שֶׁבִּגְלָלֵךְ אֲנִי אַמְשִׁיךְ לְהִתְעַצְבֵּן, מוּטָב שֶׁאַתְּ תַּמְשִׁיכִי לְבַדֵּךְ עַכְשָׁו. אָז קְחִי קְצָת כֶּסֶף," וְשָׁלַפְתְּ שְׁטָרוֹת, חִכִּית עוֹד הֶרֶף עַיִן וְלַמְרוֹת שֶׁהוּא כְּבָר הִתְקָרֵב לְאַבִּי רוֹאוּד, הָלַכְתְּ וְאָז הִתְחַלְתִּיאַט לִצְעֹד עִם כָּל הַתּוֹר הַמְסֻדָּר, לְבַד. הָאוֹטוֹבּוּס: גָּדוֹל,אָדֹם, עָבַר, עָצַר רַק רֶגַע קָט וּכְבַר נָסַע, קָפַצְתִּי כְּמוֹ לוֹנְדּוֹנִית מְנֻסָּה.


3

דִּלַּגְתִּי אֶל מִשְׁטָח רָחָב שֶׁנָּע עַל כְּבִישׁ-נָהָר סוֹאֵן כְּמוֹ מִין סְפִינָה, שֶׁהִתְקַדְּמָה לְאַט וּנְחוּשָׁה. אַךְ לֹא הֵבַנְתִּי מָה הַכַּרְטִיסָן אֲשֶׁר נִגַּשׁ אֵלַי עִם מִין מַכְשִׁיר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַחְצָנִים נָעִים, נוֹקְשִׁים, שׁוֹאֵל אוֹ מְבַקֵּשׁ, כִּי הוּא דִּבֵּר בְּמִין אִנְפּוּף בָּלוּעַ וּמַהֵר. הַשְּׁטָר הֻגַּשׁ וְהִתְקַבְּלָה תְּמוּרָה: פִּסַּת נְיַר מֻדְפָּס וְהִיא פָּתְרָה רַק בְּעָיָה אַחַת מִינִּי רַבּוֹת. רָאִיתִי בַּחַלּוֹן אֶת הָרְחוֹבוֹת חוֹלְפִים, צְמָתִים צוֹמְחִים וַחֲנוּיוֹת, אַךְ לֹא הוֹתַרְתִּי אַחֲרַי אוֹתוֹת.


4 כֵּן, לֹא הָיוּ לִי שָׁם שׁוּם פֵּרוּרִים, לֹא חֲלוּקִים שֶׁל אֶבֶן לְהָרִים וּלְפַזֵּר בַּדֶּרֶךְ – לְסַמֵּן, בִּכְלָל יָדַעְתִּי אֵיךְ לְהִתְגּוֹנֵן? הֵן לֹא הִפְלַגְתִּי בְּנָהָר וְלֹא הָיָה שָׁם סְבַךְ שֶׁל יַעַר שֶׁכֻּלּוֹ רוֹחֵשׁ בְּסַכָּנוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּחוּץ, בְּסַךְ הַכֹּל נָסַעְתִּי לַחֲנוּת וְלֹא לִמְעָרָה שֶׁל מַמְתַּקִּים, רַק, כָּאָמוּר, חֲנוּת בְּגָדִים, שֶׁאִם אֵדַע אֵיךְ לְהַגִּיעַ לְפִתְחָהּ אֶקְנֶה לִי רַק שִׂמְלָה וְאָז אוּכַל לִמְצֹא שׁוּב אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה, כֵּן, זֶה הַכֹּל, זֶה כָּל מַה שֶּׁנִּדְרָשׁ.


5 בְּכָל זֹאת הִיא הִזְכִּירָה מְעָרָה, קְצָת אַפְלוּלִית עִם נְקִיקִים, קְרִירָה, עִם עֲרֵמוֹת שֶׁל פְּלַסְטִיק צִבְעוֹנִי שֶׁמֻּנָּחוֹת פְּרוּשׂוֹת עַל דּוּכָנִים, וּנְעָרוֹת שֶׁמִּשְּׁשׁוּ בְּלִי שׁוּם הִסּוּס וְשָׁאֲלוּ "הָאוּ מָץ'?" כִּי כְּלוּם שָׁם לֹא הִפְחִיד אוֹתָן, כִּי הֵן יָדְעוּ, וּסְתָם לָקְחוּ דְּבָרִים וּמָדְדוּ, וּבַנְּקִיקִים הָיוּ בְּגָדִים תְּלוּיִים עַל קוֹלָבִים מְסֻמָּנִים וְאִם אֶגַּע שָׁם בְּשִׂמְלָה, אֲנִי אוּלַי אַפִּיל אוֹתָהּ מִשָּׁם וּבְוַדַּאי תָּבוֹא מוֹכֶרֶת שֶׁתִּצְעַק עָלַי, אוּלַי מוּטָב שֶׁאֶסְתַּלֵּק וְדַי.


6 אֲבָל פִּתְאֹם בַּפֶּתַח הִיא הָיְתָה: יַלְדָּהּ שֶׁכְּבָר רָאִיתִי בַּכִּתָּה הַחֲדָשָׁה, גַּם הִיא צְרִיכָה שִׂמְלָה לַמְּסִבָּה לִכְבוֹד הַהַתְחָלָה. הִיא נִכְנְסָה לְאַט בַּהֲלִיכָה שֶׁל רַקְדָנִית – קְפִיצִית וּמְתוּחָה, פָּנֶיהָ עֲטוּפוֹת בְּתַלְתַּלִּים, שֶׁרֶגַע מְכַסִּים, אָז מְגַלִּים אֶת הָעֵינַיִם וְהָיָה בָּרוּר שֶׁהֵן צְבוּעוֹת בִּשְׁלַל צִבְעֵי אִפּוּר (בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם אֲגַלֶּה שֶׁהִיא גַּם מְעַשֶּׁנֶת, לֹא בַּסֵּתֶר, כִּי


"מְבֻגָּרִים צְרִיכִים לִלְמֹד שֶׁאִם הֵם מְעַשְּׁנִים הַיְלָדִים לוֹמְדִים").


7

הִיא נִכְנְסָה אִם כֵּן בְּצַעַד קַל וְאָז חָשַׁבְתִּי – כָּךְ אוּלַי אוּכַל לָגַעַת בַּשְּׂמָלוֹת, אוּלַי אֶמְדֹּד, אוּלַי אִתָּהּ לֹא יִהְיֶה מְאֹד קָשֶׁה אֲפִלּוּ לְהָבִין אֶת קוֹד הַצֶּבַע שֶׁהֶרְאָה אֶת הַמִּדּוֹת. הֵכַנְתִּי כְּבָר חִיּוּךְ נָכוֹן, כָּזֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֻגְזָם, לֹא מְבַזֶּה וְלֹא גָּלוּי מִדַּי, שֶׁיְּאַפְשֵׁר לָסֶגֶת אִם אַחְלִיט לְהִזָּכֵר שֶׁאֵין לִי זְמַן, צְרִיכָה לְהִזְדָּרֵז, חִיּוּךְ שֶׁמִּתְאַפֵּק, אַךְ גַּם מֵעֵז. אֲבָל פִּתְאֹם רָאִיתִי: הַיַּלְדָה שֶׁכְּבָר הָיְתָה בִּפְנִים – לֹא לְבַדָּהּ.


8 מַמָּשׁ צְמוּדָה אֵלֶיהָ הִיא עָמְדָה וְגַם הוֹשִׁיטָה יָד וּמָדְדָה זוּג עֲגִילִים מְשֻׁלָּשִׁים גְּדוֹלִים, וּבְעִבְרִית אָמְרָה שֶׁהֵם עוֹלִים כְּאִילוּ מְדֻבָּר בְּיָהֲלוֹם. "אֲבָל," הוֹסִיפָה, "דַּי, מַסְפִּיק לַחֲלֹם, תַּתְחִילִי לְהַבִּיט עַל הַשְּׂמָלוֹת." גַּם – "יֵשׁ לָהֶם מִבְחָר נֶחְמָד מְאֹד."


וְהֵן הַתְחִילוּ יַחַד לַעֲבֹר שִׂמְלָה אַחַר שִׂמְלָה לְפִי הַתּוֹר, וְהַיַּלְדָּה אָמְרָה "זֹאת? אִמָּא, דַּי!" וְהִיא הֵשִׁיבָה לָהּ "כֵּן, מִמָּתַי אַתְּ מִתְנַגֶּדֶת לְאָדֹם, מָה הִשְׁתַּנָּה?" אֲנִי רַק הִסְתַּתַּרְתִּי בַּפִּנָּה.

9 יוֹדַעַת: בֶּעָתִיד אֶמְסֹר עֵדוּת – רוֹאָה וְלֹא נִרְאֵית – מֵהַיַּלְדוּת, שֶׁכְּבָר נוֹשֶׁלֶת, אַךְ תָּמִיד תַּמְשִׁיךְ לִנְקֹב אֶת עִקְּבוֹתֶיהָ בְּנַפְשִׁי.


הָיָה שָׁם, קְצָת בַּצַּד, אֵיזֶה קוֹלָב שֶׁכּוֹבַע לֶבֶד רַךְ מֻנָּח עָלָיו, וְהוּא אִפְשֵׁר לִי, לַיַּלְדָּה מֵאָז, לָנוּס מֵהַחֲנוּת תְּמוּרַת מֵאָה שֶׁל מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי מַה מַּשְׁמָע עֶרְכָּם הַכַּלְכָּלִי, רַק סְתָם כַּמָּה פִּסּוֹת נְיַר מַלְבְּנִיּוֹת, מִסְפָּר. "עִם זֶה חָזַרְתְּ?" בַּבַּיִת אַתְּ אָמַרְתְּ, "וְזֶה מָה שֶׁקָּנִית? כָּל כָּךְ יָקָר! סְתָם כּוֹבַע מְטֻפָּשׁ וּמְיֻתָּר!"



*

עופרה עופר אורן היא בוגרת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב ב־1976. בסוף שנות ה־70 למדה משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. עופר אורן, שזכתה לקבל מיצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרסמה תשעה ספרי פרוזה וספר שירה אחד, מה המים יודעים על צמא, שזיכה אותה בפרס שרת התרבות. היא מפעילה וכותבת את הבלוג "סופרת ספרים". שיריה התפרסמו בכתבי העת "הו!", "מאזניים" ו"המוסך", ובמוספים ספרותיים.

 

פדף להורדה


סיפור בתשע סונטות על כובע שנשכח : עופרה
.
Download • 1.99MB

בחזרה למעלה


כָּל הַשֵּׁמוֹת בַּגָּן נְגוּעִים בִּשְׂפָתוֹ בְּקוֹלוֹ שְׁלָחֵנִי מִכָּאן

כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה מִקָּרוֹב עַל הָעֵץ בֶּחָצֵר שֶׁל סָבְתָא אֲנִי רוֹאָה אוֹתוֹ נוֹשֵׁם