לא למות לעולם /

נועם גלזר

תחנת הרכבת, שמן על בד, דליה לירן אלפר

סבתא שלי, האינדיאנית־נוצרייה־קתולית מדרום אמריקה, הייתה מזיזה את המיטה בחדרה לפעמים לפני השינה, "שהשטן לא ימצא אותה". לא השטן, אבל משהו אחר בסוף מצא. אימא שלי, המקומית (שתבדל"א), תמיד אומרת שלחשוב על משהו נורא זה כמו הגנה מעין הרע. אם אחד מבני המשפחה לא עונה לטלפון כבר כמה ימים, עלינו לחשוש ממה שעלול לקרות לו – דום לב בשינה לדוגמה – ונינצל. במקום להסתיר את המיטה מהשטן, דוחפים לו אותה לפרצוף. כך האסון יראה בעיניו צפוי פתאום, משעמם, יתעוררו בו הנטיות האומנותיות והוא ימציא כבר משהו אחר (לפחות פעם אחת, איומה, החשש שהגינו לא מנע מאיתנו את הצרה). תוקפן של ההגנות של סבתי ושל אימי התבדה, בסופו של דבר. ליתר דיוק, ההגנות עבדו להן רק לזמן מסוים. לי עצמי מעולם לא היה נוסח מוכן להגנה נגד הרע, המשחית, המזיק. הייתי ילדה תמימה, עטופה בהרבה דמיון טוב ובמעט מחשבה רעה. לא חשבתי שאורבת לי סכנה, לא יכולתי לצייר את דמותה. נדמה היה לי שהחיים הם מסיבה גדולה ונפלאה שנערכה עבורי. אולי בשל כך הייתי מוגנת, אולי בשל כך לא הייתה עליי בסוף כל הגנה (ואולי כל זה בלתי נמנע).


לא להתבגר לעולם

"פראני וזואי" של ג'יי די סלינג'ר היה אחד מספרי ההתבגרות שלי, מאלה שבלעתי לתוכי בשלמותם. פראני (דווקא בנובלה הנושאת את שם אחיה – שניהם הילדים הצעירים במשפחת גלאס המפורסמת מסיפוריו של סלינג'ר) מעבירה את הימים (והדפים) בשכיבה על הספה בבית הוריה, מכונסת בתוך עצמה. גופה שרוי בהמתנה, ללא תנועה כמעט, מסור כולו לכאבי גדילה. היא מצויה בתווך שבין נעורים ובין בגרות צעירה, לפני שתפסע־תיפול אל עולם המבוגרים. תלמידת קולג' לאומנויות, חריפה ורגישה, רוויה שאיפות ופחדים, מסרבת או מנסה לגדול, שואלת שאלות גדולות: מה תהיה בעולם? מה יתממש ממנה? איך עליה לחיות? מחוץ לגופה ולחלון הדירה הניו יורקית נמצא העולם, אבל הוא מושהה לעת עתה.


גיליתי את פראני כנערה, ובמשך שנים המשכתי לשוב אליה. הזדהיתי איתה, מצאתי בה את עצמי וחשבתי את חיי דרכה. בכל פעם מצאתי אותה מחכה לי. תמיד על הספה, על סיפה של התפכחות, של התבגרות. מדוכדכת, מבולבלת אולי, אבל לעד זו שכל החיים לפניה, שכל חלומות העולם עדיין בתוכה. נשכבתי גם אני לצידה במרחב הבלתי מוכרע שבין נערה לאישה, בין אפשרויות רבות ובין מימושן. כמו פראני, גם לי, חשבתי, יש עוד זמן.


את שנות העשרים שלי ועוד כמה משנות השלושים העברתי בשכיבה מטפורית, לפעמים שכיבה של ממש, בבית אימי. ברוח פראני. מה יהיה איתי? מה אעשה מחיי? רציתי להיות הכול. סופרת, רקדנית, וטרינרית, נוודית, מורה ליוגה, לפרקים גם חוקרת ספרות או רופאה. בעיקר: כותבת, יוצרת, אומנית. רציתי גם לא להכריע. סירבתי לבחור, לוותר על חלומות שונים. חשבתי־חלמתי רבות על חיי. מה יהיה מהם, איך אייצר אותם. אף פעם לא איך אפסע לתוכם, אף פעם לא על כך שהם קורים מעצמם. חגגתי ימי הולדת, אבל המשכתי להחזיק בכל החלומות בלי להרפות. והם נשארו בקרבי, בראשי, בלתי ממומשים. הבטתי במראה ותהיתי: לכאורה היה אמור להשתנות בי משהו, אבל שום דבר לא קרה. לא התבגרתי. בחוץ כל הזמן אמרו לי שאני נראית צעירה. פראני ואני, אני־אנחנו, דמות יפה מרומן נעורים על־זמני. נדמה היה שזה יכול להימשך כך לעד.


בראשי – המרחב הבלתי מוכרע. קרוב לשם, כמה סנטימטרים מעל, הסתבר שחלים חוקים אחרים. שְׂערי. חום פשוט כזה, רגיל. לא נהדר, אבל בעל חן. כל השנים הוא צמח לי על הקרקפת, לפעמים נשר על הרצפה, במעגליות רגילה. הוא בענייניו ואני בענייניי. מיודדים. בסוף שנות העשרים התחלתי לזהות לפעמים כמה שערות אפורות משתרגות בַּחוּם. העברתי את השביל מהאמצע לצד, סירקתי את השיער לאחור. חברות הסתכלו על ראשי ולחצו לצבוע. רציתי להיות יפה, מסודרת, לא בגלל הלבן – בגלל עמעום כללי של הגוון. צבעתי. קיוויתי שבכך נפתרה הבעיה. עד כמה אפשר לרצות להיות ילדת פלא, מ-1 עד צובעת־את־השיער־מחדש־כל־כמה־שבועות־ובכל־פעם־מופתעת־שהוא־גדל־לבן?


כמו לאימי ולסבתי זה קרה גם לי – נלכדתי. הזמן תפס אותי, נכנס בי. באחת הפסקתי להיות בת־אדם צעירה, כזו שאולי מתחבטת ומתלבטת, אך בעצם, כל החיים לפניה. המרחב הבלתי מוכרע – של ההשתהות, של החלומות על גבי חלומות – הפך לא אפשרי, נֻקַּב בסיכה. אולי לילדים תמימים פחות זה קורה מוקדם יותר, אולי יש כאלה שכלל אינם נאחזים במרחב מדומיין. לי זה קרה עם הופעתו של השיער הלבן. יצא האוויר מאשליית "כל האפשרויות פתוחות"; התבררה סכנת הבלתי הפיך, היעדר המימוש, האובדן. רק אז הבנתי. לעולם לא אחזור שוב לרגע שלפני השיער הלבן. צבעתי והתאכזבתי שוב ושוב, אבל נוצר בי כבר מושג של זמן. המשכתי לחיות והבנתי: בהופעה – שכבר לא אוכל להיות רקדנית ב"בת שבע". בקופת החולים – שכבר לא אוכל לעשות הסבה לרפואה. מול חברותיי – להיות אימא צעירה. ופעם אחר פעם ובכל מקום הבנתי: כבר לא אוכל להיות סופרת צעירה ומבטיחה. כל אלה הם מחירים של מה שכן עשיתי, או של אי היכולת שלי לעשות אותם קודם. כל אלה הם (היעדר) פירותיו של הזמן שעבר. אני בת 35, במובנים רבים עדיין צעירה. חייתי עד כה חיים יפים, מעניינים. ובכל זאת, בשוּבי אל הנערה, יש לי תחושת החמצה. איני מדברת על זִקנה ביולוגית, אלא על הפרידה מה"פראניוּת". על ההפיכה מאדם שיש לו את כל הזמן בעולם, לאדם שהזמן והעולם הולכים ואובדים לו, פוחתים ממנו. למה נתפסתי? איך הייתי אמורה להגן על עצמי?

לא להזדקן לעולם

לפני כמה שנים, בסרט סתמי שראיתי בקולנוע, גיליתי שעל האוורסט, לאורך המסלולים המעפילים לפסגה, פזורות גופות של מטיילים שניסו ונעצרו בדרך. גופות מלפני עשרות שנים, קפואות ושמורות כביום המוות. מאוחר יותר סיפר לי חבר שהדבר מוזכר בספר נעורים אחד שמעולם לא קראתי. כל אחד והספרים שהוא בולע לתוכו. באולם הקולנוע החשוך שורשיי הלבנים נצנצו אל מול לובן הקרח, ונדמה היה לי שמצאתי פתרון. כמו שפראני חוזרת אל הנזיר המתפלל שלה בניסיון למצוא תשובה, גם אני חזרתי לפעמים אל המעפילים הקפואים שלי. במעלה ראשי נוצרה פינה חמה (קרה) עבורם. האוויר הקר מרחיב לי קצת את דרכי הנשימה. הכול לבן על ההר, השלג נושב בסערה. מדי פעם יוצאת שמש רכה ומאירה את בגדי הטיפוס הזרחניים, שדהו מעט בינתיים, ורוח קלה מגלה טפח נוסף מהגופות השוכבות בשלווה. במקום שבו דמם האדם, זמן רב אחר כך, נשאר הגוף, בדיוק כשהיה. אולי המעפילים האלה לא הצליחו להגיע לפסגה, אבל הם נשארים תמיד על סיפה של העפלה, של אפשרות. אנדרטאות, לא של כישלון, אלא של ניצחון בעצם. אשרי אלה שהצליחו לא להזדקן לעולם. מילדה שלא חששה מדבר הפכתי לאישה חרדה שביקשה לשמור לא רק על הנעורים, אלא על החיים בכלל, לעכב אותם. ותוך כדי ניסיון גיליתי שנהיה כבר קצת מאוחר. הגופות הקפואות נשכבו בראשי לצד פראני הלֵאה והמדוכדכת. אלה ואלה אינם קמלים, אינם הולכים בדרך כל בשר, נשארים צעירים, נתקעים בחיים. אך שׂערי המשיך לצמוח לבן, שוב ושוב, כמכריז תבוסה.


לא לחיות לעולם

שלג קפוא מול לובן גולש. הם המשיכו לשכב קפואים, ושׂערי המשיך, במפגיע, לצמוח. אם הפסדתי, אם איבדתי מהחיים, איך זה שאני עדיין כך בתנועה?


כמו רוב הדמויות הספרותיות, גם פראני מוגבלת לחיים המתוארים בתוך הכריכה (על אף שסלינג'ר חזר וכתב על בני משפחת גלאס, וערער על תיחום חיי הדמויות ליצירה אחת). פראני, לפחות זו המתוארת בספר הנידון, נשארת ללא הכרעה, אולי רק עם חיוך קטן רומז בסוף. היא אינה מזדקנת, היא נותרת ממש צעירה. הרי היא רק בת עשרים. ככזו, המשבר שלה מתגלה כטינייג'רי למדי (ובעצם, במבט לאחור אפשר לומר זאת על מרבית יצירתו של סלינג'ר). אני לא מזלזלת בה. ודאי לא קל לגדול כאחת מילדי הפלא של משפחת גלאס, אבל בנקודה בהווה שבה היא לכודה, יש לה (תמיד) עוד זמן. כאבי הגדילה שלה אינם אמיתיים, כי היא לא ממש גדלה. והמעפילים הקפואים – ובכן, צריך הרבה רצון לא־לראות, כדי לראות בהם סיפור הצלחה. הזמן אולי עצר בשביל גופם, אבל החיים הסתלקו מזמן. מה שחשבתי שהוא פתרון – ההקפאה, העצירה – הוא אולי לא רעיון מי יודע מה. ואני, עם שׂערי הלבן והכול, אולי אני בעצם חיה?


שנים רבות, אולי רבות מדי, הייתי כמו פראני, או כמו המעפילים: חסרת תנועה. לא ניסיתי להתל בשטן, להסתיר את המיטה מפניו או לדחוף אותה לפרצופו. שכבתי עליה בפינת החדר והעמדתי פני מתה. אולי זו הייתה האמונה־הגנה שלי, שהרי החיים כמו לא נגעו בי, הזמן פספס אותי. אבל כמו אצל סבתי ואימי, זה עבד לי רק לזמן מסוים, או ליתר דיוק: עד זמן. החוקים הנפלאים של הספרות או של מרומי האוורסט אינם שומרים על הגוף החי כאן למטה. אם הוא שרוי יותר מדי זמן באותה התנוחה, מתחילים פצעי לחץ וכאבי לב, והזמן מכרסם בו. כאבי הגדילה ממשיים. אולי זה קרה כשהפסקתי פתאום להתבונן מהצד – נכנסתי למים, הפשרתי. חייתי. והחיים צומחים. הלבן של השיער – של הזמן, של הזִקנה – הוא לבן של תנועה. לא סתם הוא ממשיך לצמוח ללא הפוגה. ובעצם, שיער וציפורניים ממשיכים לגדול גם אחרי המוות; אולי גם המוות הוא תנועה. דרך כל בשר היא דרך, ולא בהכרח של קמילה. אז במיתולוגיה הפרטית של המשפחה שלי, הלא מדומיינת, אני מוסיפה אמונה חדשה, את תפילת הנזיר הבלתי פוסקת הפרטית שלי. לא נגד המוות דווקא, אלא למען החיים: לא להסתיר או לדחוף את המיטה, אלא להישכב עליה ככה – על הגב, באיברים פקוחים, הידיים על החזה בתנוחת המלכה – ולראות מה בא.



*

נועם גלזר היא בעלת תואר ראשון בתוכנית ”אמירים" בחוג לספרות עברית, ותואר שני בספרות חז"ל, שניהם מהאוניברסיטה העברית. כיום לומדת בתוכנית ההשלמות לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. סיפורים וטקסטים פרי עטה הופיעו ב"גרנטה", ב"עירובין", ב"מעמול" ועוד. זכתה בפרס הרי הרשון לספרות יפה על קובץ סיפורים קצרים. בעלת הבלוג ”אחו״ שבו היא מפרסמת פרויקטים שונים בתחום הכתיבה.

 

פדף להורדה

לא למות לעולם : נועם גלזר
.pdf
Download PDF • 2.96MB


בחזרה למעלה