לא למות לעולם /

נועם גלזר

תחנת הרכבת, שמן על בד, דליה לירן אלפר

סבתא שלי, האינדיאנית־נוצרייה־קתולית מדרום אמריקה, הייתה מזיזה את המיטה בחדרה לפעמים לפני השינה, "שהשטן לא ימצא אותה". לא השטן, אבל משהו אחר בסוף מצא. אימא שלי, המקומית (שתבדל"א), תמיד אומרת שלחשוב על משהו נורא זה כמו הגנה מעין הרע. אם אחד מבני המשפחה לא עונה לטלפון כבר כמה ימים, עלינו לחשוש ממה שעלול לקרות לו – דום לב בשינה לדוגמה – ונינצל. במקום להסתיר את המיטה מהשטן, דוחפים לו אותה לפרצוף. כך האסון יראה בעיניו צפוי פתאום, משעמם, יתעוררו בו הנטיות האומנותיות והוא ימציא כבר משהו אחר (לפחות פעם אחת, איומה, החשש שהגינו לא מנע מאיתנו את הצרה). תוקפן של ההגנות של סבתי ושל אימי התבדה, בסופו של דבר. ליתר דיוק, ההגנות עבדו להן רק לזמן מסוים. לי עצמי מעולם לא היה נוסח מוכן להגנה נגד הרע, המשחית, המזיק. הייתי ילדה תמימה, עטופה בהרבה דמיון טוב ובמעט מחשבה רעה. לא חשבתי שאורבת לי סכנה, לא יכולתי לצייר את דמותה. נדמה היה לי שהחיים הם מסיבה גדולה ונפלאה שנערכה עבורי. אולי בשל כך הייתי מוגנת, אולי בשל כך לא הייתה עליי בסוף כל הגנה (ואולי כל זה בלתי נמנע).


לא להתבגר לעולם

"פראני וזואי" של ג'יי די סלינג'ר היה אחד מספרי ההתבגרות שלי, מאלה שבלעתי לתוכי בשלמותם. פראני (דווקא בנובלה הנושאת את שם אחיה – שניהם הילדים הצעירים במשפחת גלאס המפורסמת מסיפוריו של סלינג'ר) מעבירה את הימים (והדפים) בשכיבה על הספה בבית הוריה, מכונסת בתוך עצמה. גופה שרוי בהמתנה, ללא תנועה כמעט, מסור כולו לכאבי גדילה. היא מצויה בתווך שבין נעורים ובין בגרות צעירה, לפני שתפסע־תיפול אל עולם המבוגרים. תלמידת קולג' לאומנויות, חריפה ורגישה, רוויה שאיפות ופחדים, מסרבת או מנסה לגדול, שואלת שאלות גדולות: מה תהיה בעולם? מה יתממש ממנה? איך עליה לחיות? מחוץ לגופה ולחלון הדירה הניו יורקית נמצא העולם, אבל הוא מושהה לעת עתה.