ויטרינה /

שני פוקר

לכל הרוחות | פג תוקף | דימוי: ללא כותרת, מיכל ויטלס, שמן על בד 120X70

איש רעוע בא אל חלוני מדי יום וביקש שאהיה לו חברה. משעקרתי משאלה זו מליבו – לא נכנע. בעלבון צורב ומרושע היה פוקד את מקום עבודתי, וכל שבוע הגיע רזה יותר מהשבוע שעבר. מן העת הזו נגזר עליי לענות לגרוטסקי בפרוצדורלי, להשיב במעשה הכרוך בטרחה רבה, לפנות אל הצינורות המקובלים – כדי להניס את מי ששתה לי את הדם. (כי כך נגזר עלינו – האנשים המוטרדים, אלה שהחשד מאיים להורגנו, אלה שמרוב חשד עוד נהרוג חף מפשע – ללכת אל תחנת המשטרה.)


אך זו התחנה החשובה פחות בסיפורנו.


כי פירושה של הצרה הוא לעמוד מולה לבד. ולבד פירושו לא לצלוח את שיחות החולין. זו הייתה הסכנה: שיוסר המעטה העדין של שיחות החולין. הותשתי מלספר על כך לאנשים. לומר: אני חוששת לנשמה שלי. לומר: שמעו, מגיע זר ומוזר אל מפתני. מכוער אחד. איש טפיל. ושוב חיי תפסו עניין שלא לצורך. הייתי חדירה. לא מרוכזת. לא אסופה. ודווקא הימים היו שלווים מאוד עד שאיש אחד החל להידרדר מול חלוני, ואני נאלצתי לראות את הידרדרותו דרך הוויטרינה. אבל בשביל הדיוק, שנעשה חשוב לי יותר ויותר, עליי להתחיל מן הראשית:


איש בגיל של אבא שלי נכנס יום אחד לחנות הספרים שבה עבדתי. זה היה לאור יום, ואור היום נח על שולחני. עזרתי ללקוחות שונים למצוא את מה שהם חיפשו. הרשיתי לחוץ להיכנס אל המפתן. זו הייתה שעה רכה בצהרי יום שישי. לא נהגתי בחומרה. לא פקעה סבלנותי. בא איש תמוה. לא חינני. אני ישבתי במקומי ואפשרתי לו גישה. גישה שתתברר כפרצה שעלולה להעיר את המפלצת הישֵׁנה שבי. (הוא לא איים עליי פיזית. הוא איים להעיר את המפלצת הישֵׁנה שבי. אך בהמשך גם פחדתי שישלוף עליי אקדח ויירה בי. ככה: לאור יום.)


אם כן, לכל מה שעתיד לבוא בסיפור יש מקור. והמקור הוא אותו יום שישי שבו האיש נכנס אל החנות שבה עבדתי. הזמנתי אותו להפסיק לעמוד. כלומר לשבת. לשבות מן העמידה. להשתהות. החלפנו דיבורים על אהבתנו לספרים. הוא דיבר בשטף עד שרוק נזל משפתיו. כמעט שלא עמדתי בזה. בסוף עמדתי בזה. חייכתי. צחקנו. זה היה האירוע: מפגש בין סבלנות נדירה ששרתה עליי בצוהריים אחדים לבין איש אחד שאנשים אחרים מתרחקים ממנו. אז, באותה נקודה, לא ידעתי שהמפגש הזה מתבשל על אש שתתלקח.

לא בבת אחת המציאות תחשוף את נתוניה החדשים: מי שנכנס לכמה רגעים לא יסכים לעזוב. ושיבתו אל המפתן תמחיש על הבשר: אין מגן מפני הסכנה של הכנסת האורחים. ועונשי היה האורח ששגה לחשוב שמצא חיק. האורח שאין לדעת מה כבד מטענו, מה רחבה הזייתו. ולא היה איך להעמיד את האורח על טעותו, מפני שמי שעמד מולי היה כל כך שיכור מניחוש סתמי של חיבה מאז אותם צוהרי שישי מזדמנים, שהנימוס כבר לא היה דבר אפשרי. מכאן היה רק מסלול אחד, הרסני: הצטברות של עלבון האורח הדחוי. העלבון שיביא אותו שוב ושו