ויטרינה /

שני פוקר

לכל הרוחות | פג תוקף | דימוי: ללא כותרת, מיכל ויטלס, שמן על בד 120X70

איש רעוע בא אל חלוני מדי יום וביקש שאהיה לו חברה. משעקרתי משאלה זו מליבו – לא נכנע. בעלבון צורב ומרושע היה פוקד את מקום עבודתי, וכל שבוע הגיע רזה יותר מהשבוע שעבר. מן העת הזו נגזר עליי לענות לגרוטסקי בפרוצדורלי, להשיב במעשה הכרוך בטרחה רבה, לפנות אל הצינורות המקובלים – כדי להניס את מי ששתה לי את הדם. (כי כך נגזר עלינו – האנשים המוטרדים, אלה שהחשד מאיים להורגנו, אלה שמרוב חשד עוד נהרוג חף מפשע – ללכת אל תחנת המשטרה.)


אך זו התחנה החשובה פחות בסיפורנו.


כי פירושה של הצרה הוא לעמוד מולה לבד. ולבד פירושו לא לצלוח את שיחות החולין. זו הייתה הסכנה: שיוסר המעטה העדין של שיחות החולין. הותשתי מלספר על כך לאנשים. לומר: אני חוששת לנשמה שלי. לומר: שמעו, מגיע זר ומוזר אל מפתני. מכוער אחד. איש טפיל. ושוב חיי תפסו עניין שלא לצורך. הייתי חדירה. לא מרוכזת. לא אסופה. ודווקא הימים היו שלווים מאוד עד שאיש אחד החל להידרדר מול חלוני, ואני נאלצתי לראות את הידרדרותו דרך הוויטרינה. אבל בשביל הדיוק, שנעשה חשוב לי יותר ויותר, עליי להתחיל מן הראשית:


איש בגיל של אבא שלי נכנס יום אחד לחנות הספרים שבה עבדתי. זה היה לאור יום, ואור היום נח על שולחני. עזרתי ללקוחות שונים למצוא את מה שהם חיפשו. הרשיתי לחוץ להיכנס אל המפתן. זו הייתה שעה רכה בצהרי יום שישי. לא נהגתי בחומרה. לא פקעה סבלנותי. בא איש תמוה. לא חינני. אני ישבתי במקומי ואפשרתי לו גישה. גישה שתתברר כפרצה שעלולה להעיר את המפלצת הישֵׁנה שבי. (הוא לא איים עליי פיזית. הוא איים להעיר את המפלצת הישֵׁנה שבי. אך בהמשך גם פחדתי שישלוף עליי אקדח ויירה בי. ככה: לאור יום.)


אם כן, לכל מה שעתיד לבוא בסיפור יש מקור. והמקור הוא אותו יום שישי שבו האיש נכנס אל החנות שבה עבדתי. הזמנתי אותו להפסיק לעמוד. כלומר לשבת. לשבות מן העמידה. להשתהות. החלפנו דיבורים על אהבתנו לספרים. הוא דיבר בשטף עד שרוק נזל משפתיו. כמעט שלא עמדתי בזה. בסוף עמדתי בזה. חייכתי. צחקנו. זה היה האירוע: מפגש בין סבלנות נדירה ששרתה עליי בצוהריים אחדים לבין איש אחד שאנשים אחרים מתרחקים ממנו. אז, באותה נקודה, לא ידעתי שהמפגש הזה מתבשל על אש שתתלקח.

לא בבת אחת המציאות תחשוף את נתוניה החדשים: מי שנכנס לכמה רגעים לא יסכים לעזוב. ושיבתו אל המפתן תמחיש על הבשר: אין מגן מפני הסכנה של הכנסת האורחים. ועונשי היה האורח ששגה לחשוב שמצא חיק. האורח שאין לדעת מה כבד מטענו, מה רחבה הזייתו. ולא היה איך להעמיד את האורח על טעותו, מפני שמי שעמד מולי היה כל כך שיכור מניחוש סתמי של חיבה מאז אותם צוהרי שישי מזדמנים, שהנימוס כבר לא היה דבר אפשרי. מכאן היה רק מסלול אחד, הרסני: הצטברות של עלבון האורח הדחוי. העלבון שיביא אותו שוב ושוב. ימים, שבועות, חודשים.


ויתחיל מסלולי שלי: הישחקות החמלה. זליגת המחשבות. השתנקות. (כי תראו: גם אותי נשים הוציאו מהדעת – התפתלתי, נשכתי – אבל לא עד כדי כך שנעשיתי מצורעת. האיש הקיא את עצמו בשבילי, ואני לא התמסרתי לו אפילו לרגע. נהפוך הוא.) אם ארוץ קדימה, תתחוור התמונה שבה אני שולחת את בעל הטמבורייה הסמוכה לחנות, קמוץ אגרוף, לאיים על אותו האיש. אך בשלב זה כבר אתיש את הנשמה שלי מספיק כדי שאת המראה הזה אראה מסף החנות, חולמנית וממוסכת.


אבל לפני כן, כל טרדתי הייתה ההתוודעות לאופן שבו יכול לשתק אותי המכוער. המכוער בא אל חלוני ואני – אפילו הגה לא פציתי לנוכח המכוער הבא אל חלוני. ובאמת שהפתיע אותי לגלות כמה איתנה אי התגובה שלי. כמה דברים יכולים להתרחש בשדה הראייה שלי ואני אשב קפואה ומבוצרת. האיש שאהב אותי או שנא אותי החל לעבור כל יום מחוץ לחנות, כפה את עצמו על ראייתי, תצפת על מעשיי, התקרב והחווה כלפיי תנועות, אך אני נותרתי איתנה בקיפאון שלי.


לאחר שהיה הולך – היה הדם עולה לי לראש. וככה, עם הדם בראש, חשבתי, אי אפשר להמשיך. אך לאמיתו של דבר, יותר משהייתי טרודה בכך שמישהו מאיים לפלוש אל הערוּת שלי, חששתי שיפלוש לי אל חלום הליל. כי שם לא ניתן היה לדעת איזו ברוּטליות ילבש ההבזק היתום. מנגד הייתי נחושה להבהיר לעולם – לאטומים שמרכיבים אותו, אלה שלפעמים מחזירים לי אור – שלא בכזאת קלות פולשים לנשמה שלי.


אבל בארוחת ערב עם כמה חברים שאלו אותי לשלומי. ושלומי, שהיה כמעט בסדר גמור, נצבע לאט לאט בתחושה מטונפת. ייתכן שחשתי בפעם הראשונה שמישהו לקח בעלות על הקורבנוּת שלי. ואני, אם יש בי חלקת חופש: זו הרי הקורבנוּת שלי. והיעדר החופש הזה היה מאיים מכפי שציפיתי. ייתכן שכיעורו של האיש, פשוט כך, הגעיל אותי. הוא כבר היה חלק מן הסוד שלי. להכחיש אותו היה להתמסר לו. לא לספר עליו היה לשמור לו אמונים. לספר עליו היה להתעסק בו יותר מדי. ללכת למשטרה היה לתאר את מלבושיו. אם כן, הייתי בארוחת ערב. שאלו אותי לשלומי. אמרתי תראו, יש סיפור כזה וכזה, ויש לו כך לאורך וכך לרוחב, ואני בעצם רוצה להתייעץ אתכם מה עליי לעשות – האם למשל הגיוני שאטלפן לילד שלו? כי מצאתי את מספר הטלפון שלו. האם הגיוני שאומר לו שאבא שלו בא כל יום אל מקום העבודה שלי? עומד מול חלוני. מלחית. מעוות. כהה. רשע.


"כמה זמן זה קורה?" קטע אותי החבר, מופתע. "כמה חודשים," השבתי. "ורק עכשיו את מספרת?" השיב, נרעש. אחר-כך ביקשו חבריי לטכס עצה סביב השולחן. הציעו לעמוד ליד החנות וכשיגיע האיש הטפיל, להתנפל עליו. הציעו לתת לו כמה אגרופים ולהניס אותו. ידיד אחר, עדין יותר, אמר: "שיעמוד שם שעות. את תתעלמי, תמשיכי בשלך." אחר כך הגו רעיון: "צלמי אותו בטלפון שלך!" האקדח המתעד לדיראון עולם יאיים עליו. אפשרות ההפצה תניס אותו אל מחבואו. אך לצלם אותו – הרגשתי – פירושו לקבוע חלקה במדור אחר בגיהינום, היכן שאנשים איבדו את שלוותם עד כדי כך. עד כדי כך שהם –


האם זה השיעור שהבאת עימך, איש־טפיל? ככה לומדים לעבות את הנפש? איזה דלק מילא את מנוע העיקשות שלך? זה העלבון הצורם, הצורב, הנקמן? זה העלבון שמוציא אנשים מהדעת, שמהפך אותם בשנתם? זה העלבון מהמבט המותש, הנגעל, שהפניתי לעברך?


שתיקתי הכאיבה לו. צעקתי בפירוש הייתה עדיפה לו. אבל רק ברגעים בודדים התפרצתי. רק ברגעים בודדים עשיתי קרנבל. הרחוב געש והגיעו שוטרים על וֶסְפות. שאלני השוטר: "איזה קשר יש לך עם האיש הזה?" ואני השבתי נגעלת: "שום קשר אין לי עם האיש הזה." אך השוטר אמר: "הוא מדבר כאילו שאתם מכירים." ואני השבתי: "אנחנו לא מכירים. הוא החליט שאנחנו מכירים." השוטר אמר: "לי אין דבר לעשות. אם הוא מטריד אותך, פני לבית משפט והגישי צו הרחקה."


רק מעצלות לא הקשבתי לעצת השוטר, ומפני שהנרטיב כבר לכד אותי. לכד אותי עד כדי כך שחשדתי בעוברי אורח, לקוחות תמימים שהגיעו לחנות. דימיתי בנפשי שהם שליחיו. אנשי פעולה בשכר שבאו לסגור איתי חשבון. לחלקם עזרתי דרוכה, אוחזת תרסיס פלפל מתחת לשולחן. וככה שבוע שבועיים וכבר התמסרתי לחיי החדשים: אני היא זו שלפני הכניסה לבניין בודקת אם מישהו מהלך אחריה – ואת זה אני עושה, אם תשאלוני, כי החיים תובעים ממני עוד ועוד, מטביעים אותי בתוך האינטנסיביות של ההווה, ואם אני רגע חולמת, ואם אני רגע מאפשרת לחוץ להיכנס אל המפתן, ואם אני רגע מרפה מן הרגע המאכֵּל – הם מביאים לי איש גווע מחוץ לזגוגית. ואת תעשי מה שתעשי, ותחשבי מה שתחשבי, האיש שהתביית על הנוף שלך – זה שמבלבל את החֵמה עם הגועל ואת הגועל עם הרחמים – הוא עובדה נתונה.


וככה באו בקרים, ולעיתים נמלכתי לפני היציאה מהבית לחנות; הרחוב עלול לפגוע בי. ובחנות – אם היה צל, נטיתי לוויטרינה. כי הסיפור כבר היה עצמאי ממני. (והדריכות נעשתה מתכתיות, והמתכתיות נעשתה עוינות.) וכבר נכון לומר שפניי היו לאסון הממשמש ובא: שהרודף אותי ייפול לידי שוטרים או בריונים. לא ניתן היה עוד לחלץ ממני חמלה. רק כעס. כעס על שהופקעה הנוחות שלי. כעס שהוביל אותי לרגש חדש, שלא הכרתי: משהו אחר, חמקמק יותר מנקמה.


ובעודי שרויה במזג הזה, בא האיש בכיעורו השלם, שוב צמא אל ראייתי ומבקש לחוג בה, כגולם הצמא ליחס. וגם שנאה היא יחס.


לכן שנאתי הייתה ניצחונו. ומשעת ניצחונו לא התאפשר עוד ריכוז בדברים האחרים. יצאתי כפי שאף פעם לא יצאתי. בריונית, סוערת, עם תרסיס הפלפל בהיכון. אמרתי לו: עוד פעם אחת תבוא לפה, תפקיע אותי מן החלום בהקיץ, תוציא לי את הלשון המגעילה שלך, עם הלבוש הנערי שלך, ועם הקרחת המבצבצת שלך, ועם הפרצוף האינפנטילי שלך – אני אקרא למשטרה.


המילה "משטרה" עוררה את חמתו של החמור, והתחלנו להחליף קללות קולניות. הרחוב המנומנם בא והתגודד, להוט מאוד להצגה. אני נראיתי השפויה מבין שנינו, ואני השפויה ניצלתי את כל מה שיכולתי לגרוף: אילו היה שלל זהב, הייתי לוקחת. אילו היה מטבע של עשרה שקלים, גם אותו הייתי מרימה. אנשים ניגשו אליי, שאלו מה העניין. ואני אמרתי ככה וככה, וככה וככה. הייתי חמה ונסערת, וכל עוד יכולתי ליביתי את העוברים והשבים. הרחוב היה בעדי, וככל שהרחוב היה בעדי, כך נכנס האיש לאמוק והחל מרקד ריקוד מוזר, מעוות, צורמני. אנשים שלפו טלפונים, צילמו עדויות ליום הדין, שאלו אותי אם אני רוצה שישלחו לי, אמרו לי לצלצל למשטרה, אמרו לי שהם לצידי, שיעידו בעדי, וככל שבאו לי תומכים, וככל שהתרחבו שוליי, הלב דפק מהר יותר.


והיו המסכים. המסכים שרק ממרקים את הסלידה; הצג הזרחני שמפריד בינינו לבין המראות, כאור המסנן את האור. בהולה חזרתי לחנות והותרתי את האיש עם הבוהים בו, אך המשכתי להשקיף על ההתרחשות מבעד לוויטרינה. האיש התעקש להישאר במקום ולא ללכת, ובכל זאת הסתכל עליי בשנאה, ואני השבתי בשנאה יוקדת גם כן: לעולם לא נהיה ידידים, אמרתי בלב שוב ושוב. לעולם לא נהיה ידידים, אמרתי בזדון. באכזריות. לעולם לא נהיה ידידים, אמרתי לאיש צמא החיבה דרך העיניים. לעולם לא נהיה ידידים, סובבתי את הסכין –


בינתיים עמדו האנשים בחצי מעגל כדי להתפלא ממוזרותו של האיש שהמשיך לנוע מתגרה, מי שביקש או לא ביקש להביא אותי אל קצה קצי. שאנשך את השפתיים עמוק יותר. אך הם היו רק ניצבים במסע הנקמה שלי. הייתי נחושה להשיג ניצחון, ולשם כך הייתי נכונה לרתום את כל האמצעים. מולי התבזות האיש הייתה חורכת, אך כבר הייתי קהה מספיק, וההתקהלות הצילה אותי מהיישרת המבט, וההמון היה לשומר הראש שלי (אתם תהיו בעדי, אמרתי להם, ואני אספק לכם עניין.) השקפתי מן החנות בלי כל אחריות למה שעלול להתרחש בחוץ. אלו היו דקות: אפשר היה לחשוש לעדינות. אפשר היה לחרוד לעדינות. אפשר היה לדאוג שתאבד העדינות. הלכתי לבעל הטמבורייה הסמוכה לחנות, וככה פשוט: שלחתי אותו נגד האיש שרציתי שיעלם. לא עברה שנייה והוא יצא מהחנות אל עבר האיש והסיג אותו בדחיפה. צעק לעברו, "יאללה תעוף מפה," והדחיפה המחישה את מה שעד כה היה אפשרות אך לא עובדה גמורה:


האיש הטפיל נדחף כמו עלה נידף. כמו נייר עיתון. האיש הטפיל היה כל כך חלש, כל כך ניתן למחיצה, שנראה כל כך מוזר לאיים עליו בבריון. והתחושה הזו הייתה סתומה, חסרת מוצא. כי כל כך מטריד היה להיות מוטרדת על ידי חלשלוש, שרחמים אפילו להשיב לו כגמולו. וזה אולי מה ששבר אותי: שבירותו הפיזית של האיש הטפיל. האיש הטפיל שכל כך שאף להימחץ, האיש הטפיל שנוצר בשביל להימחץ, האיש הטפיל שהיה משלים את ייעודו – לוּ היה נמחץ, ורק בגלל זה לא נתתי לו את התענוג הזה. ורק בגלל זה יצאתי בריצה לבלום את מי ששלחתי להכות, והחסד לא יצא משום פינה, וההתרחשות כולה נשבה מייאשת, עבה: כי לא היה ניתן לנצח את השד שהגיע יום יום אל מפתני, מבלי להכיר יותר מקרוב את השד שלי, (וזו הייתה הסכנה מההתחלה) –


מיואשת התקשרתי למשטרה. נסער מהדחיפה, גם האיש הטפיל התקשר, ולמקום הגיעו שתי ניידות. האירוע התברר כבלתי מובן לשוטרים, שהכריעו: האשמים הם שני הצדדים. (האיש הטפיל לא השכיל להבין שאי אפשר לכפות חיבה. אני לא הצלחתי להתעלות על הסלידה.) הוא נשלח לביתו. אני לחנותי. לאחר כמה שעות שבתי הביתה נסערת מכך שנכפה עליי לשנוא כל כך. יום לאחר מכן הרחוב נגלה אליי שונה, והחלטתי ללכת לקנות וילון, ובמשך ימים ארוכים האיש הטפיל נשאר חרוט במוחי. אך תליית הווילון על הוויטרינה הייתה צעד קטן בחזרה אל עבר עידון האור. האור שמסוגל לשטות בנפשות. ובספרים.




*

שני פוקר היא ילידת 1992 ,תלמידת תואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. ספר השירים הראשון שלה,מחצית חביוני,ראה אור בסוף 2019. בשנת 2021 ערכה עם עודד כרמלי את הספר אנדרטה של צרעת: יונה וולך – כל המחזות בהוצאת "הבה לאור".


**

דימוי: ללא כותרת, מיכל ויטלס, שמן על בד 120X70

 

פדף להורדה


ויטרינה : שני פוקר
.pdf
Download PDF • 819KB


בחזרה למעלה