בשבחי הקיקיוני /

ננה אריאל

תחנת הרכבת, שמן על בד, דליה לירן אלפר

הָאָדָם הַנִּכְאֶה, / פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה מֵאַיִן בּוֹאֶךָ / וְאָנָה מוֹצָאֶךָ. קִצְּךָ, עָנִי וְאֶבְיוֹן, / נִמְשַׁל כְּמוֹ קִיקָיוֹן שֶבִּן-ליְלָה הָיָה / וְעַד בֹּקֶר לֹא חָיָה.


מתוך שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר, שלמה אבן גבירול



מה קיקיוני בעינייך? להקות שוליים מסוימות? מפלגות אזוטריות שצומחות ונעלמות מדי מערכת בחירות? בר נלוז במקום עלום בעיר? הוצאות ספרים שאיש לא שמע עליהן? אמנים כושלים?

"קיקיוני" היא מילת גנאי חריפה לדברים מפוקפקים ושוליים, וכשאדם אומר על משהו שהוא קיקיוני הוא מסמן את עצמו כמי שבשום אופן – אבל בשום אופן – אינו כזה.


אבל המובן השלילי הזה הוא מובן מושאל, מאוחר ומסולף של המילה. במקור "קיקיוני" הוא "בן חלוף" – דְּבר מה שמופיע מייד אבל תוחלת חייו מוגבלת ותוקפו פג במהרה. הוא שאוב משמו של צמח הקיקיון, שיח מהיר צמיחה, רגיש לשינויי טמפרטורה ורעיל, המופיע בספר יונה. יונה ברח מנינווה לאחר נבואת החורבן שמסר לתושבי העיר, מחשש שיתקוממו על כך שהנבואה לא התממשה ושהוא יצטייר כנביא שקר. בעודו בורח, הוא חונה במדבר ונתקל בקיקיון: "וַיְמַן ה' קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה. וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ." (יונה ד, ו-ז). צערו של יונה על היעלמותו של הקיקיון שהצל על ראשו מעצים את ערכו של הצמח, שלרגע ממלא תפקיד חיוני על אף היותו בן חלוף.


קיקיוניות היא ארעיות שאין בה פגם, להפך – זו ארעיות שמאפשרת פעולה קצרה ומשמעותית שאת הדיה ניתן לשמוע גם לאחר שהמחולל שלה נעלם. אבל הערכים השליליים שדבקו ב"קיקיוני" (אזוטריות, שוליות, חוסר אמינות) אינם מפתיעים. אפילו בתרבות שבה תוקפם של דברים פג במהרה ותופעות פופ אפ מתקבלות בברכה – נצחיות נחשבת יותר מארעיות, ערכם של דברים שנשארים רב מזה של החולפים. מה שמותיר חותם נתפס כרציני, מעניין וחשוב יותר מן הארעי.

אם משיבים למילה קיקיוני את מובנה החיובי, היא יכולה להיות מקבילה עברית ממזרית למילה "אֵפֵמֵרָלִי" – ephemeral – בן חלוף. במקור היווני האֵפֵמֵרָלִי הוא "בן יום אחד". לשתי המילים יש משמעויות ביולוגיות – קיקיון הוא צמח; אֵפֵמֵרָה הם מיני זבובים או צמחים בני חלוף. שניהם מרמזים על קיומו של אורגניזם במרקם אקולוגי שבו בני החלוף ממלאים תפקידים מכריעים לא פחות מאלה של מאריכי הימים. אבל המילה "אֵפֵמֵרָה" מושאלת במשמעות נוספת, שיכולה לנדוד בחזרה גם אל המילה "קיקיוני" – אֵפֵמֵרָה הם דברי דפוס זמניים, שמופיעים ונעלמים ביעף: עלונים, חוברות, פתקים, מכתבים, כתבי עת קטנים וספרונים. כפי שכתבה נורית גוברין ב"קריאת הדורות" (כרך ב'), לעיתים קרובות טקסטים "קיקיוניים" – כמו אלה שמופיעים בכתבי עת קטנים וקצרי מועד – הם בעלי השפעה גדולה, גם אם עקיפה או סמויה – הם משמשים במה זמנית, זולה וזמינה ונותנים חסות ליוצרים מתחילים, כמו הקיקיון שנתן חסות ליונה. הקיקיוניים האלה הם חלק בלתי נפרד מהאקולוגיה של הספרות, והם לעיתים קרובות תשתית לקיומם של מוסדות מאריכי ימים.

מה יכולה להיות ספרות קיקיונית, אֵפֵמֵרָלִית?

מנקודת מבט שיפוטית, זו ספרות שוליים זניחה; ספרות־בדיחה (בין שהספרות היא הצוחקת, ובין שהצחוק הוא על חשבונה).

זו ספרות שנכתבת בז'אנרים לא ממוסדים, או בכאלה שעברו מיסוד יתר ונהפכו לטראש.

זו ספרות שלא מנסה לזכות בפרסים או לא מצליחה.

זו ספרות של אנשים שלא מוצאים את הקול שלהם, או שעדיין לא מצאו, או שמצאו וזנחו את מה שמצאו, או שמצאו והרשו לעצמם לחפש עוד קולות.

זו ספרות מקוממת בבוסריותה או מלבבת ומרפאה בהתעקשותה לא לתפוס מקום (גם מהקיקיון הבוסרי נרקחות תרופות: במסכת שבת בתלמוד הבבלי הוא מוזכר כמזור לחולים).

זו ספרות שיכולה להופיע בחוברות דקות, במגזינים לאוהדים, על דפי A4 שספק אם היו אמורים לצאת מהמגירה, או בטקסטים דיגיטליים שנמחים מן העולם אחרי פחות מיממה.

היא עשויה להיות ספרות מקרית, שלא ניסתה להיות ספרות ומצאה את הפואטיות שלה בעיניים הקוראות; ספרות של עלונים, של חוברות הדרכה, של פתקים, של מכתבים ושל מודעות.

זו ספרות שתוקפה פג במהרה, ספרות מתכלה.

ספרות קיקיונית משחררת אותי מהמבט המעריך, המקטלג, הממקם בסולמות – ומאפשרת לי לחלוף דרכה כפי שהיא חולפת דרכי. זו ספרות שלא מקבלת כוכבים. הקריאה בה לא אירונית כלל, גם אם לפעמים היא מעלה חיוך ממזרי. לעיתים קרובות היא מסבה לי הנאה גדולה יותר מאשר ספרות שנכנסת בהליכה בוטחת או בגנבה למחזור הדם של הקָנון ומתנחלת שם כדי להישאר (הקיקיוני, לעומת הקנוני, הוא חסר קנה מידה).



השאיפה להשאיר חותם, שככל הנראה משותפת לרוב הסופרים והמשוררים, היא לא רק סמלית, היא ממשית לחלוטין – יש בה תשוקה לשנות את המרחב, להפיץ כרכים שיוצגו בספריות או לצרוב את המרחב הדיגיטלי ולהישאר שם לנצח. ספרות קיקיונית היא ספרות בת חלוף שלא משאירה חותם. לפעמים היא שואפת להשאיר חותם ולא מצליחה, ולפעמים משאירה חותם אף שלא רצתה. העמדה הסותרנית הזאת אופיינית לה. לפעמים היא משאירה חותם־נודד שקשה לאמוד במונחים מוחלטים: לא חותם של ממש אלא עשן או אד, שנשאף, נעשה חלק ממישהו אחר – ונעלם.

אל מי את כותבת? אל הנצח? אל אנשי העתיד? את כותבת כדי להשאיר מעצמך משהו בעל משמעות? אל מי אתה כותב? אל רפובליקת הספר? אל המבקר? אל העורכת, שתעביר למגיה, שיעביר למעצב, שיעביר למוציא לאור, שיעביר לבית הדפוס, שיחזיר למוציא לאור, שיעביר למפיץ, שיעביר לחנות? למה לא לכתוב למי שיקרא את זה היום? (לא כיום. היום).

בשנים האחרונות פריטי "אֵפֵמֵרָה" קיקיוניים נודדים לספריות ולארכיונים ששוקדים על שימור של כל פיסת נייר שיכולה לשמש עדות לחיי תרבות מקומיים. המתח בין הטקסטים בני החלוף לבין שיכונם המחודש בארכיון – שיכון המעניק להם תוקף וחיי נצח – מעניין: אם הם בני חלוף ובעלי תוקף מוגבל, מה עושה להם הארכיון? האם הקיקיוניים לא רוצים, בסופו של יום, להפוך לשוכני קבע בעולם? האם מה שנמצא בארכיון הוא עדיין קיקיוני?

הקיקיוניות עשויה להיות מחשבה אקולוגית מהופכת ומשלימה לקיימות (דברים בני קיימה הם אלה שנשארים – sustainable). כפעולה של הבלחה מהירה לא על מנת לשרוד ולהישאר, הקיקיוניות היא תמונת מראה לתנועת ההאטה. למראית עין התרבות מלאה דברים בני חלוף – מוצרים תאגידיים בעלי תוקף קצר כמו בגדים מרשתות ומוצרי חשמל זולים שהשימוש בהם מהיר, כאלה שמתקלקלים מהר ומוחלפים באחרים. אבל תוקפם לא קצר באמת. בגלל מנגנוני האחסון והשינוע המזהמים והנצלניים שכרוכים בייצורם, לעיתים קרובות הם משאירים על הסביבה חותם ארוך טווח ובל יימחה. הם לא מתכלים. הם לגמרי לא קיקיוניים. מי שהשאיפה העקרונית שלו היא התרחבות ותפיסת מקום מקסימלי, לא יכול לייצר משהו קיקיוני. גם פוסטים ברשתות חברתיות שנכתבים מהיום להיום ולכאורה נעלמים בשטף המידע, למעשה מתועדים, מוצפנים – והופכים מ"כתיבה" ל"ביג דאטה". קיקיוניות היא סמול דאטה.


קיקיוניות דורשת לא רק תוקף קצר, אלא גם יחס אדיש, מבטל, מבודח, דואלי או כושל לקיום העצמי שלה. קיקיוניות היא לא רק פרק זמן – היא עמדה. זוהי פעולה מתוך מודעות לארעיות, מתוך השלמה – מבחירה או מכורח – עם מקומו הזמני של האדם בעולם, השלמה שלא מובילה בהכרח להתאבלות נרקיסית אלא לאנרגיה ולתקווה. זו פעולה של ויתור במשמעותו הבלשנית – concession, פעולה של "למרות" – "למרות הכול", או "אף על פי כן". ספרות קיקיונית זוכרת, כדברי אבן גבירול, "כִּי אֲנַחְנוּ תוֹלָעַת"; היא יודעת שהאדם "נִמְשַׁל כְּמוֹ קִיקָיוֹן / שֶבִּן-ליְלָה הָיָה / וְעַד בֹּקֶר לֹא חָיָה".



*

ננה אריאל היא חוקרת, מרצה, כותבת ומוציאה לאור. מלמדת בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

 

פדף להורדה


בשבחי הקיקיוני : ננה אריאל
.pdf
Download PDF • 1.96MB


בחזרה למעלה