שפרה האפרתי
שפרה האפרתי היא בתם של פרופ׳ יוסף האפרתי ז"ל, ראש החוג לתורת הספרות של אוניברסיטת תל אביב בשנים 1970–1974, ושל רות האפרתי ז"ל, פסיכולוגית.
פרופ' האפרתי נהרג בשלהי מלחמת יום הכיפורים. רות הצטרפה אליו 45 שנה מאוחר יותר.
*
בקצה מדבר, עם כל המפות האלה. אבוד לחלוטין היא תספר לכל שואל. מה אתה יודע.
זה התחיל בינינו שנים קודם, כשעוד עניינו אותי תנופת הבנייה וההמון, האוניברסיטה ואופן גרירת התואר, הזווית ודרכי הפרנסה. ואיך יכול פרופסור מת לעזור לבתו המקרטעת, שיש לה רכב חלוד ומטונף והיא עדיין מעשנת?
אולי
למצוא חנייה.
אני עדיין שומעת אותו בראשי מנסה, אבוד – תעשי עוד סיבוב, אל תתייאשי.
אבא, תעזור לי, הייתי לוחשת.
למצוא חנייה בתל אביב זה לא קל. תעשי עוד סיבוב, אל תתייאשי.
אם לא הייתי מתייאשת היה מוצא לי משהו, תמיד. כמעט על גבול החוקי.
הייתי גאה בו. ולא סיפרתי על כך לאיש.
ובינתיים, בעתיד, בעודי מחפשת חנייה, היא מתגלה. שם במדבר.
לא קראתי לאיש מהם כבר שנים. איך ידעה?
אולי לה, סיפרתי פעם.
ממשות חלודה וזועפת, קצרת סבלנות. היא טורקת את דלת הרכב החבוט, עומדת שם. עם חור.
החור זה בגללי. ועוד אסביר. אבל עכשיו זה לא חשוב.
היא אומרת, לא אני. לי זה חשוב.
כולנו נכחנו שם בפיזור האפר, בדיוק כפי שרצתה, אלא שהאפר מלא פסולת ושבבים, פתותי עצמות מאוכלות. ולי הייתה פסולת מחשבה שכזו, שהלכה וחזרה ודחקה בי והפצירה – קחי ממנה פיסה לעצמך.
סליחה שלא פיזרתי את הכול. צביר זעיר של חלקיקי עצם נתפס בידי כמו אבק פיות, וממני מצא דרכו אל התא האחורי של התיק החדש שקניתי, שם נטמן בתוך ארנק הכסף – או כמו שהיא קראה לו: ״פורט מנה״ – ושם הוא שבוי, בוער ומתפורר; ואילו אצלה החסר מתנוסס כסוף שוליים, מלגלג.
אחרי שנה התיק נותר כפי שהוא ללא שימוש. צהוב. ללא שימוש. לעולם לא יהיה בו שימוש.
והנה היא, מתקרבת אליו, מקרטעת ונחושה, שערה לבן והיא נראית אבודה, משמיעה קולות – פחח, קחחח...
הא!
מצטרפת למבטו, לצד הכפיפות המבולבלת שלו, על המפות הרכות מזִקנה והלא מעודכנות.
כלום אתה לא יודע. שום דבר. ידיה חוטפות, בוחשות במפות מקומטות.
האם אני הרגשתי את זה? הרי שנים שכבר הפסקתי לבקש, ופתאום רכב יוצא, בדיוק כשאני מתקדמת לעברו, ושום רכב לא עומד בינינו, ואני יכולה להיכנס לחנייה בנוחות, קדימה ואז ברוורס, כמו שהיא לימדה אותי – בלי חיפושים, בלי תחנונים, ככה פשוט.
והיא אומרת – זהו זה! בד־יוק! ככה עושים את זה. ומכה על ברכה כמו אומרת לעצמה: "כל הכבוד, יֵפּ, ככה. אתה רואה?" היא מזדקפת, משגיחה על האופן שבו אני נוסעת לאחור. אף אחד לא יודע לחנות טוב ממנה חוץ ממני - וגם בזה היא לעולם לא תודה -
וכך היא רואה אותו לראשונה. והוא רואה אותה.
זה מול זו הם עומדים וסביבם – מדבר.
היא מצמצמת את עיניה
פיו פעור.
מופתע.
היא חוזרת למפות, רוכנת כפופה. אפשר לראות קווי אורך ורוחב דרך החור המנצנץ.
כלום אתה לא יודע. שום דבר.
ואצבעה קמוטה. מורה לו בציפורן קשיחה.
והוא המום, רך. הייאוש בעיניו עדיין מתרכך. כל השנים שחיכה.
כל מה שנקטע.
היא עיוורת לכל זה. נחושה במשימתה לעזור לי למצוא חנייה.
האם הרגשתי את זה?
האם החליפו חיוכים? חיבוק באוויר? נשיקת ניצחון? האם חוו געגועים?
בא לי לכתוב שכן, אבל אני יודעת שלא.
החור בגוף וודאי כאב לה, והיא מעולם לא אהבה איש.
ואותו לא ראתה 45 שנה.
אני הסתכלתי עליהם מרחוק, יכולתי לראות את המרחב שבו חיכה לה כמשבצת, ואותה משלימה איזה פאזל מושלם. יכולתי לראות את שניהם מיישרים כתף ונשענים יחד להמשיך במלאכת הקודש של חיפוש חניות בשבילי, בעיר הגדולה תל אביב. למרות שאני כבר לא מעשנת ואין לי עניין בתנופת הבניה, ואת התואר שגררתי הנחתי בתעלת רחוב וצלעתי משם מהר עד שנעלמתי מעיני. ושם, בעודי מחזירה נשימה, בהשתקפות של שלולית עכורה משומנת ראיתי אותם כמו בסרט ישן זה לצד זו - הוא רוחץ כלים או בוחש מרק, אולי רוקד, ואני פעוטה על כתפיו מקפלת את אזנו, והיא מסדרת בגדים או חותכת סלט או מתקשרת לרשימה אינסופית של חברים, להודיע שהוא נהרג. פועלים יחד בתיאום מושלם כמו שאהבה לספר לי בילדות.
Comments