החיים מחוץ לעצמו* /

​

שיח'ה חליווה

מערבית: ואא'ל עבּוד

באחד הימים הבחינה האישה שחפציה נעלמים, ולפתע הם שבים ומופיעים במקומם. השמלות, כלי האיפור, העקבים הגבוהים, עגיליה ושרשראותיה, כל אלה משמשים אותה לעיתים רחוקות בלבד וכאשר היא מחפשת אותם, אינה מוצאת אותם במקומם. וכעבור יום, או יותר, הייתה פותחת את הארון ומוצאת את כל מה שנעלם, כאילו לא אבדו כלל.

​

בהתחלה היא פקפקה בזיכרונה ובמאור עיניה, ומשחזרו ההיעלמויות ונשנו, הפך הפקפוק שלה לחשש שמא שודד מעז לפשוט על ארונה. שודד משונה. או בעצם, שודדת. למה החפצים חוזרים לארון? האם אין לאישה הזאת בגדים המתאימים למסיבה או לחתונה, ולכן היא בוחרת את מה שמוצא חן בעיניה, שואלת אותו ליום ומחזירה אותו? ואם ההשערה הזאת מתקבלת על הדעת, מי יכולה להיות אותה אישה? מלבד בעלה ושני ילדיה, אין איש בבית. אין לה עוזרת בית להאשים, ואין לה גם חברות קרובות שהיא מארחת בביתה. 

​

לאחר לבטים רבים היא שיתפה את בעלה בדאגתה. הוא ענה לה שאין ספק שהעיסוק שלה בשני התינוקות ובענייני הבית מסיח את דעתה, ולכן היא שוכחת היכן הניחה את חפציה. הדברים פשוט לא עוזבים את הבית, אמר לה, אלא אנחנו שוכחים היכן הנחנו אותם. לכן החפצים לא חוזרים למקומם אלא אנחנו מוצאים אותם. האם ראית אי-פעם שמלה שיצאה לשוטט וחזרה כעבור יומיים? הרי דעתך היא שמוסחת ושבה אלייך. בכל פעם שאיבדה דבר מה הייתה אומרת לעצמה: אחרי יום או שלושה ימים תשוב אליי דעתי, והחפצים האבודים ישובו עימה. ואכן, הדברים היו חוזרים למקומם בארון, אמנם לא כפי שסידרה אותם בקפידה, אך הם נמצאים שם.

​

באחת הפעמים היא אספה את אחת השמלות שחזרה למקומה וקירבה אותו לאפהּ. היא שאפה עמוק את ריחה, עד שהחלחלו אליה ריחות זרים ומוכרים בעת ובעונה אחת. היא לא הצליחה להפריד ביניהם ולהחליט מה מבין השניים הוא הריח המוכר ומה הוא הריח הזר. היה זה ריח הדומה לריחות אשר נדבקים לבגדינו כאשר אנחנו מחבקים אדם אחר, והאדם הולך לדרכו ומותיר סימן של נוכחות חולפת.

​

הריח לא עצר באפה אלא דלף לדמיונה, והוא חצה את ההשערה ההגיונית שהציע בעלה. שמלותיה יוצאות לשוטט, בזה אין צל של ספק. אך השאלה המגרדת לה באף היא: מי זאת שמלווה את שמלתה בטיוליה? לא הייתה זו רק סקרנות שהדאיגה אותה, אלא דחף מוזר לדעת את זהותה של האישה השותפה למגע האינטימי בין עורה ובין המשי. 

​

הימים חלפו, והיא השלימה עם חוויית האובדן של השמלות ועם ההמתנה שיחזרו למקומן. עד שיום אחד הובילו אותה שולי אחת השמלות שלה אל האישה המלווה את שמלותיה בשיטוטיה הסודיים, וריחה נותר דבוק בבד.

​

בערבי יום חמישי קבע לו בעלה הרגל לתרגל יוגה לילית, והיה חוזר רק ממנה עם הזריחה. מעולם לא הביעה התנגדות על יציאתו לבדו, במיוחד לאחר שהבחינה בהשפעה החיובית של היוגה על היחס שלו כלפיה וכלפי הילדים. שכן אחרי האימון הוא חוזר יותר שקט וסבלני. באחד הערבים הללו, בזמן שהוא התקלח כדי להתארגן ליציאה, התיק שנהג לקחת עימו היה מונח על המיטה, ומהרוכסן של התיק השתרכו שולי שמלת המשי השחורה שלה וחוטי התחרה המקשטים אותם. זו הייתה השמלה שקנה עבורה לרגל יום הנישואים שלהם, עם נעליים מבריקות באותו צבע. 

​

לא היה לה מספיק זמן כדי לחשוב וכדי להתעמת איתו. היא התקשרה לאימה וביקשה ממנה לבוא כדי להשגיח על הילדים עד שתחזור מנסיעה דחופה. היא הזמינה מונית וביקשה מהנהג להמתין לה בצידו השני של הכביש. 

​

בעלה יצא והיא יצאה אחריו. נהג המונית היה רגיל לתפקיד המרגל ולמעקב אחר בני הזוג. ברגע שהתיישבה במושב האחורי וסימנה לו לעקוב אחר המכונית הכחולה של בעלה, הוא שפשף את ידיו זו בזו כמי שהמתין להרפתקה משעשעת. הוא החל לפטפט עם הלקוחה, בעוד עיניו נעוצות בכביש ותרות אחר רכבו של הבעל. הוא סיפר לה סיפורי בגידות משונים, שאילולא כישרון הבילוש שלו, לא היו מתגלים לעולם.

​

לפתע היא גערה בו ואמרה "תקשיב, אני עוקבת אחרי השמלה שלי, לא אחרי בעלי!".

​

במראה המוצבת מולה היא ראתה אותו פוער את פיו בבהלה, ואז סגר אותו בשתיקה הדומה לזו של מי שמעביר משוגע ממוסד אחד למשנהו. הוא נהג אחרי המכונית הכחולה מבלי להסיט את מבטו מהכביש. ובכן, זו הרפתקה, אך היא איננה משעשעת בכלל. 

​

כעבור שעה פנתה המכונית הכחולה ימינה ונכנסה לסמטה חשוכה. המכונית נעצרה מול מקום שבחזיתו מרצדים אורות צבעוניים, ללא שלט שכתוב עליו שמו או את סוג השירותים שהוא מציע. נהג המונית עצר בכניסה לסמטה, והיא זיהתה את בעלה מרחוק יוצא מהמכונית, מחזיק לצידו את התיק ונכנס אל המקום. 

​

לאחר שהמתינה דקות ספורות, היא ירדה מהמונית ונכנסה בעקבות בעלה. המקום היה חשוך, למעט אורות קלושים בפינת האולם. גברים ונשים יושבים ליד השולחנות, מדברים וצוחקים ומסביבם מוזיקה רועשת. כתם אור עגול בוהק נשפך על הבמה שבקצה האולם. היא מצאה שולחן ריק בפינה רחוקה מהבמה ומהקהל וסקרה את הנוכחים אחד-אחד, מחפשת את בעלה ביניהם, אך הוא לא היה שם.  

​

על הבמה עלתה בחורה שכיסתה את חזה ברצועת בד מנצנצת, שנקשרה בקשר מסביב מותניה. היא בירכה את הקהל וביקשה ממנו לקבל במחיאות כפיים את "הכוכבת של ימי חמישי". שלהבת אש עלתה מכפות רגליה ועד ראשה, מלווה ברעד שלא הרפה מגופה. האנשים מחאו כפיים וחלקם פצחו בשריקות עידוד. "הכוכבת" הופיעה על מדרגות הבמה לבושה בשמלת משי שחורה מקושטת בחוטי תחרה בשוליה, ועל ראשה פאה צבעונית וארוכה. היא התקדמה למרכז הבמה, רכנה לעבר הקהל, אחזה במיקרופון והמתינה למוזיקה. 

​

שכבות עבות של איפור לא הסתירו את הפנים שהכירה היטב. אלה היו פניו, עם השומה הבולטת על לחיו, הגבות הדקות והשפתיים הבשרניות המרוחות כעת באודם. מבעד לגרביונים השקופים בלט כתם הלידה על רגלו הימנית. כתם האור עקב אחרי תנועות גופו בקצב המוזיקה, והאיר את כפות רגליו בתוך נעלי העקב. שפתיו נעו לפי מילות השיר העולות מרמקולים בפינת הבמה. הוא היטלטל עם המוזיקה וידיו אוחזות במיקרופון. הוא עצם את עיניו כאשר עלה רישומו של קולה הנוגה והשברירי של הזמרת, ואז הטה את פלג גופו לאחור, מביט לעבר התקרה. 

​

המופע הסתיים, והקהל היושב באפלה מחא כפיים. מבלי לשים לב שמחיאות הכפיים פסקו, היא המשיכה למחוא לו כפיים בהתלהבות. כתם האור עבר בינה ובין בעלה העומד על הבמה, ועיניו עקבו בקו ישר אחר קרני האור עד שפגשו בפניה של אשתו. הוא נלחץ ורגליו רעדו. העקב החליק וגופו נטה יחד איתו כמו דוגמנית מתחילה. זיעה ניגרה מפניו, ואיתה ניגר הכוחל השחור על לחייו. ממקום מושבה היא הצמידה את אצבעותיה אל פיה ושלחה לעברו נשיקה, שנשאו החלל וכתם האור. 

​

הוא נרכן לעבר המעריצה החדשה וירד במהרה מן הבמה. 

​

עם חזרתה למונית, היא מצאה את הנהג רדום מאחורי ההגה, עד אשר העירה אותו בכניסתה. 

הנהג שאל אותה בזהירות: "האם נמתין עוד לשמלה, גבירתי?".

"השמלה?", היא ענתה, "השמלה תחזור עם החברה החדשה שלי שהכרתי זה עתה".

"נחמד לעקוב אחר חפץ, ובסוף למצוא חבר", אמר הנהג, והיא הנהנה בראשה כאות הסכמה.