ג׳ויס מנסור - שירים נבחרים /
ג׳ויס מנסור
מצרפתית: רם מנחם
Paul Éluard and Max Ernst, Les Malheurs des immortels (Paris: Librairie Six, 1922). Image courtesy of The Public Domain Review
הקדמה 1
ג׳ויס מנסור (שם נעורים: אדס) היא משוררת מצרית-צרפתייה, המשויכת לגל המאוחר של התנועה הסוריאליסטית. חייה היו גדושי קרעים (ככותרת ספרה השני), שהטביעו חותם על שירתה המתפקעת מדחפי המוות והחיים.
ג׳ויס פטרישיה אדס נולדה בשנת 1928 בבואדן, אנגליה, למשפחה ממוצא יהודי חַלַבּי. בגיל 15 איבדה את אימה, שנפטרה ממחלת הסרטן. היא עברה עם אביה לקהיר, ושם נישאה לראשונה בגיל 18 להנרי נג׳ר, היוה עבורה גשר לעולם הפרנקופוני, אך חודשים ספורים לאחר ירח הדבש שלהם נפטר גם הוא מסרטן, בגיל 21 בלבד.
מתוך מערבולת זו, שבה אֵבֶל נמהל באבל, העידה מנסור כי ״השירה עבורי היא הקלה בכאב,מעין דרך אישית של גירוש שדים". 2 כעבור שנה היא נישאה בשנית לסמיר מנסור והחלה לכתוב ולדבר בצרפתית. היא פרסמה את ספרה הראשון ״זעקות״ (Cris) בגיל 25 ואת השני ״קרעים״ (Déchirures) בגיל 27. כשגלתה לפריז עם סמיר ושני ילדיהם, פקדה את החוגים הסוריאליסטיים ונעשתה לאחת המשוררות הבולטות ביותר בתנועה הסוריאליסטית הצרפתית, במעגלים שהיו גבריים כמעט לחלוטין (אנדרה ברטון אף כינה אותה ״la femme-poète״, משוררת-אישה). לאחר פטירתה בשנת 1986 נפתח לציבור הארכיון שכלל את כתבי ידה, ובהם חלופות מכתבים, טיוטות שירים וסיפורים, לרוב מקופלים בתוך חפיסות הסיגרים שנהגה לעשן - מונטה קריסטו מס׳ 3. במכתב הראשון שקיבלה מאנדרה ברטון, כתב לה:
״אני אוהב, גברתי, את ניחוח הסחלב השחור-משחור של שירייך [...] אולי מספיק רק לציין שקראתי אותם מכרך לכרך בפעימה אחת, ואקרא אותם שוב, במנות קטנות, כמה פעמים - כמו שצריך. המילים שלך, כתבייך, נגעו בי, ונתת לי את החסד בהעניקך לי את האפשרות לשתף אותם. אני מעריץ את השֵׁד, ואת הענקת לו חיים.״ 3
ג׳ויס מנסור נפטרה מסרטן בגיל 58, באוגוסט 1986.
כלל הפרטים הביוגרפיים בהקדמה הם מתוך עבודת הדוקטורט:
-
Marie-Francine Mansour Desvaux, Le surréalisme à travers Joyce Mansour : peinture et poésie, le miroir du désir (PhD diss., Université Panthéon-Sorbonne [Paris I], 2014).
-
Un quart d’heure avec une poète, Joyce Mansour, émission radiophonique préparée par Jean René Enkiri, novembre 1955.
-
Marie-Laure Missir, Joyce Mansour, une étrange demoiselle (Paris: Jean-Michel Place, 2005), 29.
מתוך "זעקות" (Cris, 1953):
*
קַדַּחַת עֶרְוָתך הִיא סַרְטַן חוֹלוֹת
קַדַּחַת חֲתוּלִים יוֹנְקִים מֵעֲטִיניך הַיְרֻקִּים
קַדַּחַת פְּזִיזוּת תְּנוּעַת הַכְּלָיוֹת
חַמְדָנוּת רִקְמָתך הַמִּתְאַוָּה לַבָּשָׂר
חִבּוּק צִנּוֹרוֹתיך הַמִּסְתַּמְּרִים וּמִצְטָעֲקִים
מְפַלְּחִים אֶת אֶצְבְּעוֹת עוֹרִי הַמְעֻבָּד
עוֹקְרִים בֻּכְנוֹת מִשָּׁרְשֵׁיהֶן
קַדַּחַת סְפוֹג מֵת רָפֶה וְנָפוּחַ
פִּי מִתְרוֹצֵץ עַל שְׂפַת קָו אָפְקך
מְשׁוֹטֶטֶת חַסְרַת פַּחַד בְּיָם אֲחוּז תְּזָזִית
*
כַּמָּה אֲהָבוֹת מִלְּאוּ אֶת מִטָּתֵךְ בַּאֲנָקוֹת?
כַּמָּה שָׁנִים קִמְּטוּ אֶת עֵינַיִךְ?
מִי רוֹקֵן אֶת שָׁדַיִךְ הַלֵּאִים?
הִבַּטְתִּי בָּךְ בְּעוֹפֶרֶת עֵינִי
וְאַשְׁלָיוֹתַי הִתְנַפְּצוּ
הוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶן
אֶת זִקְנָתֵךְ
הַמְמָאֶנֶת לַעֲנוֹת לִשְׁאֵלוֹתַי.
*
קוֹנְכִיָּה מוּטֶלֶת עַל חוֹף שׁוֹמֵם
הַיָּם מְלַטְּפָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ הַמֻּסַּחַת
וּמוֹתִיר אַחֲרַיו תְּוַאי מְרֻיָּר
שֶׁבְּעַל כָּרְחוֹ מְפַתֶּה אֶת הָאוֹיֵב
שֶׁנִּגָּשׁ וּמְקַבְּעָהּ בְּיָד חַטְטָנִית
נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתָהּ מִמִּטָּתָהּ הָעֲנֻגָּה
וְשׁוֹאֵף אֶת יְגוֹנָהּ
מתוך קרעים (Déchirures, 1955)
*
הַסּוּפָה מוֹשֶׁכֶת שָׂפָה כְּסוּפָה
מִמַּעֲבֵה הַשָּׁמַיִם
וּמִתְפָּרֶצֶת בַּעֲוִית עֲצוּמָה וּצְמִיגִית
עַל הָאֲדָמָה.
קֶצֶף צָף
מִתְרוֹמֵם מֵהַיָּם בִּנְסִיגָה
מַחֲיֶה אֶת פָּנֵינוּ הָעֲמוּסוֹת לַעֲיֵפָה
וְגוּפֵינוּ שֶׁמִּסְתַּתְּרִים
בָּעֲלָטָה הַחֲמִימָה שֶׁל תְּשׁוּקוֹתֵינוּ הָרְדוּמוֹת,
נֶעֱמָדִים.
וּתְנוּמָתֵנוּ טְרוּדַת הַפִּשְׁפְּשִׁים
הִגִּיעָה לְקִצָּהּ
וְלִקּוּקָם הֶחָפוּז שֶׁל הַגַּלִּים
עַל הַחוֹף בּוֹ רוֹקֵד התְּכוֹל
הִשְׁתַּתֵּק, אֲהוּבִי,
וְהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד.
*
רם מנחם יליד ירושלים. מוזיקאי, מתרגם, וכותב. בוגר תואר ראשון בתכנית לתרבות צרפת
ובמדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ותלמיד בהווה לתואר שני בספרות ב־École
Normale Supérieure בפריז.
