מתוך הספר הראשון 

המקלחת והמונולוג של כלואה *

​

13. לאחר שהגיעו דפניס וכלואה אל מעיין הנימפות, הוא נתן לה את כותנתו ואת ילקוט הרועים כדי שתשמור עליהם בזמן שהוא נעמד במעיין, שטף את שיערו ואת כל יתר הגוף. שיערו היה שחור ומלא, גופו היה צרוב שמש כאילו צל השיער נתן לו את צבעו. דפניס נראה לכלואה יפהפה למראה, ומאחר שמעולם לא נראה בעיניה יפה קודם לכן היא סברה שהשטיפה היא האשמה ביופיו. לאחר מכן, בזמן שרחצה את גבו, גופו הרך כה נכנע למגע ידה עד כי היא נגעה בעצמה בהיחבא שוב ושוב, מנסה לבדוק אם עורו קטיפתי יותר משלה. אז (הרי השמש כבר עמדה לשקוע) הם הובילו את העדרים הביתה וכלואה לא הרגישה שום דבר בלתי רגיל, חוץ מכך שחשקה לחזור ולראות את דפניס רוחץ. 

בבוקר למחרת היא הצטרפה אל המרעה, דפניס ישב תחת עץ כהרגלו וניגן בזמן שהשגיח על העיזים הרובצות בלי לזוז, כאילו היו מאזינות למוזיקה. כלואה ישבה לצידו והשגיחה על עדר הכבשים אך גם התבוננה בדפניס; בעודו מנגן, דפניס שוב נראה יפה בעיניה, והפעם היא סברה שהמוזיקה היא האשמה ביופיו. לכן היא לקחה לידה את חליל הפאן וניגנה בו, מקווה שכמוהו גם היא תיעשה יפה. היא אף שכנעה אותו לרחוץ שוב, חזרה והתבוננה בו רוחץ ולאחר שהתבוננה היטב היא גם חזרה ונגעה בו כמו ביום הקודם, ופעם נוספת חזרה הביתה אחוזת התפעלות; וההתפעלות הייתה תחילת האהבה. 

היא לא הבינה מהו הדבר שהיא מרגישה, מאחר שהייתה נערה צעירה שהתחנכה בכפר ובחייה אפילו לא שמעה מישהו נושא את שמו של ארוס;  נפשה התייסרה, עיניה לא צייתו לה והיא דיברה רק על דפניס. היא שכחה לאכול, בלילה הייתה שוכבת ערה ואת כבשיה הזניחה. פעם צחקה ופעם בכתה; הנה ישבה בשקט וכבר קפצה על רגליה; פניה החווירו ושוב נצרבו בסומק. אפילו פרה לא סובלת כך כשהיא נעקצת על ידי חרק. פעם אחת, כשהייתה לבדה, אמרה לעצמה את הדברים הללו:

 

14. ״אני חולה עכשיו, אך אני לא יודעת מהי מחלתי. כואב לי, ואין לי שום פצע; אני מתייסרת, ואף אחת מכבשותיי לא אבדה לי; אני בוערת גם בעודי יושבת בצל. פעמים רבות דקר אותי הפטל ולא בכיתי, כמה פעמים תקעו בי הדבורים את עוקצן ולא זעקתי. הדבר שדוקר את ליבי חד יותר מכל אלה. דפניס יפה, אך הרי כך גם הפרחים. כלי הנגינה שלו משמיע זמר מתוק, אך כך עושה גם הזמיר. והנה אף אחד מאלו לא נחשב בעיניי. הלוואי שהייתי החליל שלו כדי שינשוף בי, הלוואי שנהפכתי לעז כדי לרעות תחתיו. אוי, מים נוראיים, רק את דפניס עשיתם יפה ואני לשווא התרחצתי! אני הולכת, נימפות אהובות, וגם אתן לא תוכלו להציל את בת טיפוחיכן.** מי יקשט את ראשיכן בכתרים במקומי? מי יישא אליכן את הטלה האומלל? מי יטפל בחגב הפטפטן, שלכדתי בעמל רב כדי שירדים אותי בפתח המערה לצליליו? כעת אני שוכבת ערה בגלל דפניס, והחגב מפטפט לחינם!״

 

 

התאהבותו של דפניס ***

​

17. כלואה, נרגשת מדברי השבח ומשתוקקת לנשק את דפניס מזה זמן רב, לא יכלה לחכות עוד ולכן זינקה ונישקה אותו, אמנם בצורה חסרת ניסיון ומגושמת, אך באופן שיכול להרתיח את הנפש מאוד. דרוקון ברח משם בצער, מחפש מוצא אחר לאהבתו; דפניס, לעומת זאת, שכאילו לא נושק אלא נדקר, נעשה מיד עצוב וכפור תקפו. הוא לא שלט בליבו הרועד, חשק רק להתבונן בכלואה וכשהתבונן התכסה בסומק. בפעם הראשונה התפעל משיערה הבהיר, הבחין שעיניה גדולות כמו של פרה ושפניה לבנות אפילו יותר מחלב עיזים. כאילו לראשונה קיבל לרשותו זוג עיניים וקודם לכן היה עיוור. ובכן, הוא לא אכל, חוץ מאשר טעימה קטנטנה, וגם לשתות, כאשר צמא הכריע אותו, שתה מספיק רק להרטיב את שפתיו. אם קודם לכן היה קשקשן כמו חגב, כעת השתתק, ואם היה פעם חרוץ יותר מן העיזים,  עתה נעשה עצלן. הוא שכח מעדריו, השליך ארצה את חליל הפאן ונעשה חיוור יותר מדשא בקיץ. רק עם כלואה היה משוחח, וכאשר מצא עצמו בלעדיה היה מקשקש לעצמו דברים ברוח הזו:

 

18. ״מה זה עשו לי נשיקותיה של כלואה? השפתיים שלה רכות יותר מוורדים, פיה מתוק מדבש, אבל נשיקותיה דוקרות יותר מעוקץ דבורה. פעמים רבות נישקתי גדיים, גורי כלבים רכים ואפילו את העגל שנתן לנו דרוקון; אבל הנשיקה הזו שונה מכל אלה. האוויר נמלט ממני, הלב כמעט יוצא ממקומו, נפשי נמסה, ובה בעת אני רק רוצה להתנשק שוב. איזה ניצחון עגום, איזו מחלה מוזרה שאינני יודע אפילו לכנותה בשם. האם כלואה טעמה רעל לפני שנשקה לי? כיצד לא מתה אם כן? בזמן שהזמירים מזמרים, חלילי שותק; בזמן שהגדיים מקפצים, אני עומד במקום; הפרחים פורחים, ואינני קולע זרים, הסיגליות והיקינתונים מלבלבים, ודפניס נובל. האם אפילו דרוקון יפה מראה ממני?״

​

הציקדה 

​

25. פעם, בשעה שדפניס ניגן מנגינת צהריים והעדר הסתתר בצל, כלואה נרדמה בלי שישים לב. כשדפניס הבחין בכך הוא הניח את כלי הנגינה והתבונן בכל כולה בלי שישבע ממראה עיניו, כי לא התבייש כלל, ובה בעת גם לחש ברכות: ״אילו מין עיניים ישנות אלה, ואיזה מין הבל פה! אפילו תפוחים ואגסים לא ינצחו אותו. אבל לנשק אני פוחד; הנשיקות דוקרות את ליבי, עושות אותי למשוגע כאילו היו דבש טרי. אני גם מפחד שמא בעודי מנשקה אעיר אותה. ציקדה רעשנית, היא לא נותנת לה לישון! וגם התיישים נלחמים בחבטות קרניים... הו זאבים, זאבים פחדנים יותר משועלים, חבל שלא חטפו את אלה.״

 

26. ובזמן שנאמרו דברים כגון אלו על ידו, נפלה ציקדה על חזה של כלואה, בעודה נסה מפני סנונית אשר חשקה לצוד אותה, והסנונית שעקבה אחריה לא הצליחה אמנם לתפוס את טרפה אך בשל המרדף התקרבה עד כדי כך שליטפה את לחיה של כלואה בכנפיה. היא, שלא ידעה מה קרה, התעוררה מן השינה בזעקה גדולה. לאחר שראתה את הסנונית מעופפת עדיין בקרבת מקום ואת דפניס הצוחק מבהלתה, חדלה מהפחד ושפשפה את עיניה, שעוד רצו לישון. הציקדה בינתיים שבה לשרוק על החזה שלה כבת חסות המודה על הצלתה. כלואה זעקה שוב ודפניס צחק, וגם ניצל את ההזדמנות, שלח את ידו אל שדיה והוציא משם את הציקדה הנהדרת, שלא חדלה לקשקש גם בתוך כף ידו הימנית. כלואה, ששמחה בראותה אותה, לקחה אותה מידו, נישקה אותה וגם השיבה אותה מקשקשת לחיקה.

​

* לאחר שנפל דפניס לבור עם אחד מתיישיו וניצל, דפניס וכלואה פונים למעיין הנימפות – אחד ממקומות הבילוי המועדפים על הצמד – כדי שירחץ את גופו וכדי שהוריו המאמצים לא יגלו על התאונה. כל הערות השוליים הן של המתרגמת.

** כלואה היא בת טיפוחיהן של הנימפות, מאחר שכשננטשה בינקותה הושארה במערה שלהן ושם היניקה אותה כבשה. הצמד מביא למערה מנחות באופן קבוע במהלך הרומן.

*** בפרק הקודם התחרו דפניס ודרוקון, רועה בקר מחווה סמוכה, בתחרות נאומים שמנצחה יזכה בנשיקה מכלואה. התחרות הייתה מוטה מראש, שכן כלואה כבר חשקה לנשק את דפניס זמן רב. לאחר שדפניס מסיים את נאומו מזדרזת כלואה להכריז עליו כמנצח התחרות.

​