דיבור אחרי שהדיבור איננו /

אריאל זינדר​

לכל הרוחות - כתב עת, ללא‭ ‬כותרת, ורדי‭ ‬בוברוב

אליזבת' ג'נינגס (1926–2001) היא משוררת בריטית שפעלה לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים. היא פרסמה מספר רב של קבצי שירה, מסות וספרים על שירה ומשוררים, וכן חיבורים תאולוגיים. ג'נינגס הייתה קתולית אדוקה ורבים משיריה נטועים במחשבה הנוצרית ובסיפורי הברית החדשה. היא מבטאת בשיריה גם אהבה גדולה לחיים הדתיים וגם ספקנות עמוקה ומטרידה ביחס לאפשרות לאזן בין האמונה לבין החתירה לאושר ולאהבה עלי אדמות. ג'נינגס ראתה בעצמה ממשיכה של מסורת השירה הרומנטית האנגלית, ובהתאם לכך היא חיברה שירים שנותנים ביטוי מפורש ולא חידתי לרגשות של פליאה ושל כמיהה, של שמחה ושל צער. מסיבה זו כמה וכמה משיריה נדמים נאיביים, ורק בקריאה חוזרת ניתן לזהות את מה שמתחולל בהם: ניסיון לאחוז בעת ובעונה אחת הן במסתורין המטלטל של חיי הרגש והן ביופי ובנדיבות של המעשה השירי הישיר והבהיר. דבר דומה מוכר לקוראי שירת רחל או – לעיתים – לקוראי שיריה של אמילי דיקינסון.

שני השירים המופיעים כאן עוסקים באפשרות של דיבור או של השמעת קול אחרי שהדיבור פסק. בשיר הראשון ג'נינגס מציעה את גרסתה לסיפורו של לזרוס (אלעזר) שקם מן המתים. בפרק י"א של הבשורה על פי יוחנן מתואר מעשה ניסים שחולל ישו כאשר החיה את לזרוס, שכבר שהה ארבעה ימים בקברו. הפרק מרחיב ומתאר את האירועים שקדמו לנס ואת הסערה שהתחוללה בעקבותיו, אך אירוע התחייה עצמו מתואר בחסכנות רבה: "וַיֵּצֵא הַמֵּת וְיָדָיו וְרָגְלָיו כְּרוּכֹת בְּתַכְרִיכִין וּפָנָיו לוּטִים בְּסוּדָר וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ הַתִּירוּ אֹתוֹ וְיֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ" (שם, פסוק 11). כפי שעושים לעיתים משוררים עבריים ביחס לסיפורי התנ"ך, ג'נינגס כותבת את שירה לאור פער שהיא מוצאת בסיפור המקורי. היא מבקשת להרחיב את תיאור האירוע, לדעת כיצד הגיבו מי שחזו בו, ובעיקר היא נדרשת לשאלה שבסיפור המקורי אין בכלל עיסוק בה: מה אמר לזרוס עם תחייתו? השאלה הזו עשויה להישמע כקוריוז, אך היא נושאת בחובה מטענים רגשיים ודתיים לרוב, כיוון שטמונה בה האפשרות להרהר בערכו ובחשיבותו של הדיבור למי שהדיבור כבר אבד לו. ברגע שדיבור אינו סתם תקשורת או פטפוט אלא הפרה של שתיקה עמוקה, צפות ועולות שאלות יסודיות: האם טוב לדבר? האם לא מוטב לשתוק? האם באמת יש לנו צורך בשיחה ובזולת? ואם נרצה לספר היכן היינו, כיצד נעשה זאת בלשון אנושית, שהיא כלי רווי שגגות ומגבלות? ומבחינה דתית עולות גם השאלות: האם הדיבור שלנו מופנה לבני אדם או לאל? האם האל שומע? וכיצד אפשר לסכם את תערובת ההודיה והתלונה שמתרוצצת בלב המאמינים כאשר הם מבינים שהאל יכול לטלטל אותם כרצונו, להמית ולהחיות, לרוקן ולמלא? השורה האחרונה של ג'נינגס מתייחסת לכל השאלות הללו בבת אחת, בשורה שהיא קומית וטרגית גם יחד.

השיר השני לקוח מתוך מחזור שירים שכתבה ג'נינגס אחרי מות אימה. זהו שיר פשוט שנפתח בשאלות כמעט ילדותיות. הדוברת מנסה להבין מהי האם מִשעה שמתה. ככל שהשיר נמשך, מתברר כי היא בעיקר מבקשת להבין היכן האם נותרה, היכן היא עוד חיה בעולם הזה. כאן השאלה איננה מה קורה לדיבור שחוזר לאחר השתיקה, אלא – לאן הדיבור מתגלגל משעה שהוא הולך ללא שוב, היכן נמצאים רמזים לקיומו או הדים שלו? ברקע השיר נמצאת האמונה בהתגלמות (אינקרנציה) של הרוח בחומר והאל באדם, שהיא אחד מיסודות התאולוגיה הנוצרית. ג'נינגס העידה מספר פעמים שבשירתה היא חותרת להתגלמות כזו של האלוהי בעולם הזה; כאן היא נותנת לכך ביטוי עדין בחיפושיה אחר התגלמותה של האם המתה בפעולותיהם של הגרון, של הנשימה, של הידיים ושל השַחרור. בסופו של דבר שני השירים מספקים הזדמנות לבחון היבט חשוב שהורישה המחשבה הדתית לתרבות האנושית בכללה: האמונה בכך שתוקפם של חיי האדם אינו פג, אלא מתעדכן, מתגלגל או מתחלף. 

 

 

נוסח השירים על פי: Elizabeth Jennings, The Collected Poems, edited by Emma Mason, Manchester: Carcanet, 2002

התבוננות בלזרוס /

 

אליזבת' ג'נינגס

מאנגלית: אריאל זינדר

הַבִּיטוּ הוּא שָׁב מִן הַקֶּבֶר. עֵינָיו

מֻכּוֹת אוֹר. אֲנַחְנוּ חוֹבְרִים זֶה לָזֶה

וּקְרֵבִים אֵלָיו, אֲחָדִים שׁוֹתְקִים. אֲחָדִים

לוֹחֲשִׁים. אֲחֵרִים מַבִּיטִים בְּבֶהָלָה,

רֻבֵּנוּ מְסִיטִים מַבָּט. אוֹר מוּזָר

עוֹלֶה מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ שֶׁל הָאִישׁ

שֶׁחָזַר מִן הַמָּוֶת. רוּחַ קַלָּה נוֹשֶׁבֶת

וְהוּא מִשְׁתַּעֵל. חוּשָׁיו שָׁבִים לִפְעֹל וְכָעֵת

קִרְבָתוֹ נוֹחָה יוֹתֵר. אָבְדָן נִבָּט

מִמַּרְאִיתוֹ אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְדַבֵּר.

אֲחָדִים חוֹקְרִים אוֹתוֹ: מָה הִרְגִּישׁ

כְּשֶׁמֵּת וְאֵיךְ קָרָה שֶׁהוּא הָפַךְ

כִּוּוּן וְשָׁב אֵלֵינוּ. יֵשׁ בְּכֹחוֹ

לְהַתִּיר אֶת סְפֵקוֹתֵנוּ אֲבָל הוּא

נִרְאֶה אִלֵּם, וְאֵינֶנּוּ רוֹצִים לְהַקְשׁוֹת

עַל תְּחִיָּתוֹ, עַל אַף שֶׁאָנוּ נִכְסָפִים

לְהָעִיף מַבָּט בַּמַּמְלָכָה הַמַּזְהִירָה שֶׁהוּא

עָזַב, אִם גַּן הָעֵדֶן אָכֵן שָׁם וְאִי אֶפְשָׁר

לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ אֵלֵינוּ. לָזָרוּס

פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו כָּעֵת וּבוֹהֶה בָּנוּ

כְּמוֹ הָיִינוּ זָרִים. וְאָז קוֹרֶה דָּבָר

מוּזָר, אָנוּ חָשִׁים שֶׁעָלֵינוּ לִשְׁתֹּק.

אָכֵן כֵּן, לָזָרוּס מַזִּיל דְּמָעוֹת

וְלוֹחֵשׁ בְּשֶׁקֶט: אֱלֹהִים אַדִּירִים, אוֹי לֹא.

יותר מאלגיה /

 

אליזבת' ג'נינגס

מאנגלית: אריאל זינדר

מתוך‭ ‬המחזור ״לְאִמִּי‮"‬

מָה‭ ‬אַתְּ‭ ‬כָּעֵת‭?‬

מַחְשָׁבָה‭ ‬דּוֹאָה‭?‬

רוּחַ‭ ‬וַאֲוִיר‭?‬

נֶפֶשׁ‭ ‬לֹא‭ ‬כְּלוּאָה‭?‬

 

אַתְּ‭ ‬יוֹתֵר‭ ‬מִזֶּה

וְרַק‭ ‬נִדְמֵית‭ ‬פָּחוֹת‭;‬

אַתְּ‭ ‬כְּאֵב‭ ‬הַמָּוֶת

אַתְּ‭ ‬מְקוֹר‭ ‬הַבְּרָכוֹת‭. ‬

 

מוּטָב‭ ‬שֶׁלֹּא‭ ‬אַפְרִיעַ

וְלֹא‭ ‬אָטִיל‭ ‬צֵל

הֵיכָן‭ ‬שֶׁאֵינֶנִּי, ‬הֵיכָן‭ ‬שֶׁהִנָּךְ,‬

בַּמָּקוֹם‭ ‬שֶׁבּוֹ‭ ‬הַלֵּב

 

נִשָּׂא‭ ‬בְּחֵיק‭ ‬הָאֱמוּנָה‭.‬

אַתְּ‭ ‬אֲוִיר‭ ‬וְאֶרֶץ

אַתְּ‭ ‬הֲרֵי‭ ‬גַּם‭ ‬חֵלֶק

מִן‭ ‬הָאֵשׁ‭ ‬הַמְסֻדֶּרֶת‭.‬

 

 

לוּ‭ ‬יִהְיוּ‭ ‬גַּעְגּוּעַי

מַה‭ ‬שֶּׁתְּפִלָּה‭ ‬עוֹשָׂה‭ ‬

לְעִתִּים‭, ‬כְּשֶׁהִיא‭ ‬חָפְשִׁית‭. ‬

לוּ‭ ‬אֶמְצָא‭ ‬אוֹתָךְ‭ ‬שָׁם‭.‬

 

אַךְ‭ ‬נִפְלָאִים‭ ‬מִכֹּל

הַזִּכְרוֹנוֹת‭ ‬הֶחָמְרִיִּים‭.‬

זוֹ‭ ‬הָאֱמֶת‭ ‬הַפְּשׁוּטָה‭ ‬‮–‬‭ ‬

אֵינֵךְ‭ ‬רוּחַ‭ ‬רְפָאִים‭.‬

 

כַּמָּה‭ ‬מוּזָרָה‭ ‬הָאַהֲבָה‭.‬

מוֹתֵךְ‭ ‬מַרְאֶה‭ ‬לִי‭ ‬כַּמָּה‭ ‬

אוֹהֵב‭ ‬הַקּוֹל‭ ‬לִמְצֹא‭ ‬

אֶת‭ ‬הַנְּשִׁימָה‭,‬

 

וְהַיָּדַיִם‭ ‬אוֹהֲבוֹת‭ ‬לִמְצֹא‭ ‬

מַה‭ ‬לַּעֲשׂוֹת.‭ ‬הוֹ, ‬אַתְּ‭ ‬שִׁיר

הַשַּׁחֲרוּר, ‬אַתְּ‭ ‬הִיא‭ ‬יְכָלְתּוֹ

לְפַסֵּל‭ ‬אֶת‭ ‬הָאֲוִיר‭. ‬

*

אריאל‭ ‬זינדר‭ ‬מלמד‭ ‬בחוג‭ ‬לספרות‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב.‭ ‬תחום‭ ‬ההתמחות‭ ‬שלו‭ ‬הוא‭ ‬שירת‭ ‬ימי‭ ‬הביניים‭ ‬העברית‭.‬

**

דימוי: ללא‭ ‬כותרת, ורדי‭ ‬בוברוב, גומיות‭ ‬משרד, 2017

פדף להורדה