שלומית מירון
לזכרה של אימי, שפרה מירון
היה נדמה לה שהיא שומעת צפירות או אזעקות, עולות ויורדות, או אולי היא רק חולמת. כן, היא רק חולמת. וגם אם לא, אין זה משנה, חלום או מציאות, ממילא הכול ייגמר בקרוב והיא לא תדע להבדיל עוד ביניהם. היא רואה זאת בעיניים של הבאים וההולכים מביתה, של אלו ששואלים לשלומה ולא רוצים לשמוע את תשובתה. כן, היא יודעת, הם סופרים את ימיה. מתרחקים ככל יכולתם מהעבר השני שאליו היא צועדת, נכון יותר מדדה, לאיטה, לבדה.
כשאור היום חדר מבעד לעפעפיה, הביטה סופי בשעון המחוגים הישן שעל השידה ותמהה. בשעה כזו בבוקר הבת שלה מקיימת לרוב את מצוות ההתקשרות, מוודאת בזריזות שאימה הקשישה התעוררה כדי שתוכל לחזור בראש שקט למרוץ חייה. אלא שהבוקר הטלפון הנייד שליד השעון דמם ושום הודעה לא הבהבה, והאור בחדר היה כה חזק שהיה ברור שמשהו שאינו כשגרה מתרחש כאן.
סוף־סוף היא קמה והתבוננה סביבה, מנסה לנחש את מקור הריח המוזר שהחניק את גרונה, ריח של גופרית ועשן. האוויר היה דחוס באבק סמיך והיא כמו שחתה בתוכו, ניגשת אל קצה הערפל אשר שם האור.
חור גדול היה פעור בקיר החדר ופתח לה צוהר לעולם שלם שנחרב סביבה. המראה היה לא ייאמן, והיא שפשפה את עיניה והניעה את ידיה ואת רגליה כדי לוודא שהיא אכן ערה. דרך החור שבקיר נראו עיי חורבות של מה שהיה פעם נוף מוכר – בתים, חנויות, מכוניות, מדרכות ואנשים המזמזמים ללא הרף ככוורת דבורים. כן, כן, מתברר שבזמן שישנה נחרבה הכוורת, ואולי אף העולם כולו.
גיחוך נפלט מגרונה והיא התפלאה על שלוותה. באמת? שום פחד? שום דאגה? והרי היא עומדת פה על קצה שלד בניין שנראה כאילו רק דירתה, בקומה הרביעית והאחרונה, נותרה בו, ואף היא נהרסה בחלקה. אבל כל מה שנחוץ לה עכשיו, כמו במתכוון, נותר על מקומו.
ללא תהיות נוספות היא ניגשה לכיור שלצד המקלחון וצחצחה את שיניה בנחת, אומרת לעצמה שממילא אין לאן למהר, וצחקה אל עצמה ועל עצמה – כאילו שאתמול או שלשום או לפני שנה הייתה לה סיבה להזדרז.
אחר כך פסעה לה בין רהיטים שבורים ושברי קירות אל המטבח, ששם נסדק משטח הקרמיקה האפרפר וחצי מהכיור נשבר אך הכיריים נותרו בשלמותן, ולצידן ניצבה כמדי בוקר צנצנת הסוכר, אף היא ללא פגע. ממש מחכים רק לי, התחייכה ופתחה את דלת הארון שמעל הכיור כדי להוציא את הקומקום האדום הקטנטן, הישן נושן, לטקס הקבוע והמענג של הכנת הקפה השחור שלה.
כבר כמה פעמים הציעו לה הילדים לרכוש עבורה מכונת קפה או לפחות קומקום חשמלי, שיקצר את זמן ההכנה ויקל את חייה, אבל היא דווקא אהבה את הרגעים האלה ביום. את משיכת הקומקום מהארון, את מילוי המים המדוד, את פתיחת שקית הקפה, את הריח העז שהתפשט מיד, את העמסת הכפית בקפה וערבובו אט־אט במים, בתוספת גרגר הל שריסקה קודם במכת תרווד. ואז הבערת האש בכיריים, הציפייה לרתיחה, הדריכות שאחזה בה למראה הבועות הנאספות לרגע השיא, קופצות, קוצפות ומאיימות בגלישה, והכיבוי. הכיבוי המהיר שמשתיק מיד את הסערה. ואחריו, קול דממה דקה.
דלת המזווה, שבה אוחסן הקפה, הייתה עתה מעוקמת, תלושה מאחד מציריה, וברגע שמשכה בידית התגלגלו על הרצפה קופסאות, סירים ומחבתות בקול קרקוש עז. ביניהם מצאה את שקית הקפה שלה, מגולגלת סביב עצמה בגומייה דקה. היא נאנחה, אחזה בגבה התחתון הכואב תמיד והתכופפה אליה ללוכדה. אחר מילאה את הקומקום במים והדליקה את האש במצית הישן, הדביק משימוש, מכינה לאיטה את הקפה שלה, נותנת לריחו המענג להכניע את ריחות ההרס והחורבן שהשתלטו על הבית.
שברי הספלים שנהגה להשתמש בהם היו מרוסקים על הרצפה, ועל המדף שעליו היו מונחים לפני כן היא מצאה ספל חרסינה לבן וגדול, מאובק מחוסר שימוש, שעליו כתוב באותיות זהב זוהרות: "לסבתא הטובה ביותר בעולם". הסבתא הטובה ביותר בעולם לא ראתה את נכדיה כבר זמן רב כל כך, עד כי לא זכרה מי הביא לה את הספל הזה ומתי, ואם בכלל היו אלו נכדיה או שאולי קיבלה אותו מאיזה מתנ"ס לגיל השלישי, שזיכה את כל חברותיו בכינוי הנכסף. בכל אופן כעת האבק היה בכול, כך שלא היה אכפת לה לשתות מספל זה, מאובק ככל שיהיה.
כשסוף־סוף היה הקפה בידה, היא דידתה לעבר הסלון, אל כורסת הסקאי השחורה, הכעורה והמרווחת שנותרה על מקומה, מכוסה בכמה תמונות ישנות ושברי מסגרות שנשרו מהקיר. ביניהם התנוצץ מחזיק מפתחות מוזהב – חמסה נוצצת שעליה הוטבע הלוגו של חברת הביטוח "רזיאל" והבטחה: איתנו אף פעם לא תישארו לבד.
בזהירות רבה היא פילסה לעצמה את הדרך אל כורסתה, סילקה ממנה את עדויות המפולת והתיישבה עליה כמו אתמול ושלשום ולפני שבוע ולפני חודש, חושבת על כך שדווקא עכשיו, כשכנראה איש לא נותר בעולם, ואיש אינו צפוי להתקשר אליה – רווח לה. טעם הדחייה נמוג ואיננו, טעם הציפייה הנכזבת נעלם כלא היה. ברגע אחד, באופן מפתיע וכלל לא אופייני, קלה הייתה ומשוחררת. עתה רק נותר לחכות בשקט, בשלווה.
אז זהו זה, נדה לעצמה, הכול נגמר, ולא רק עליה נגזר להיכלות. בעצם, הכול נגמר ורק היא, היא בלבד, נותרה.
הנה, שחה לעצמה, החיים האלה, אחרי הכול, כשהם רוצים, יכולים להיות מפתיעים, אפילו משעשעים. רוממות נפש אחזה בה וגם תהייה חדשה, בלתי מוכרת. מה היא תעשה עכשיו עם ההפתעה הזאת. מה היא תעשה עם החיים שבחרו דווקא בה מכולם. מה רוצה ממנה אלוהים, שכמו שלמדה פעם, בהיותה תלמידת אולפנה, בורא עולמות ומחריבן.
סופי ישבה בין שברי חייה ובהתה. מחשבות חשוכות החלו להזדחל לראשה. היא הביטה בתחינה במסך הטלוויזיה הדומם שהציץ אליה מבין מדפי כוננית העץ הסדוקים, משוועת לאיזה היסח דעת, טיפשי ככל שיהיה, לרעש הבלתי פוסק, לתמונות המרצדות עם ההבעות המוגזמות, אפילו לפרסומות המייגעות ביותר. חשה איך ההפתעה הרגעית ורוממות הנפש נוטשים אותה שוב לטובת חוסר תכליתה המוכר. הרגישה את הכאב במורד גבה הולך ומחריף.
קולות חבטה והתרסקות נשמעו סביבה. הבית כולו רעד והיא ידעה שהנה הוא סופר את רגעיו לאחור. לא נותר עוד הרבה זמן, עוד מעט ממילא הכול יהיה גם מאחוריה. רק עוד מעט, ניחמה את עצמה כשהדקות הלכו והתארכו, עד שלפתע לכדו עיניה תנועה. משהו חי נוסף, אחרי ככלות הכול, חוץ ממנה, הילך נחוש על מסילת החלון המרוסק, עלה וירד, מעד והתרומם על שברי הזכוכית.
היא הביטה בה כמהופנטת, תוהה מאין הגיעה זאת לכאן, אחרי כל השנים. חיפושית אדומה, מנוקדת בכתמים שחורים, מאלו שהייתה אוספת אי־אז בילדותה בצנצנות חמוצים, המשיכה בדרכה, מתעלמת מהחורבן הצפוי, מחפשת בלהט דבר־מה שעדיין יכול להימצא לה. אילו רק יכלה לקום ולהעניק לה פירור כלשהו, מתנת הוקרה על כך שהיא נמצאת כעת לצידה.
והיא נתקפה רגשי אשמה על חטאי ילדותה, על שהייתה כולאת אותה בזכוכית צרה וארוכה כדי שלא תוכל למצוא את דרכה החוצה גם כשהמכסה המחורר היה נפתח לרגע. סופי זכרה היטב את התרוצצותה הנחושה בכלא השקוף, מחפשת לשווא פתח מילוט, ובייחוד זכרה את אותו בוקר שבו מצאה אותה לבסוף ללא תזוזה. צער עז תקף אותה עתה, והיא התחננה לחיפושית הזעירה בליבה ואחר כך בקול רם, כי הרי ממילא אין מי שישמע, שתסלח לה.
לתדהמתה החיפושית נעצרה מהתרוצצותה, נעמדה היישר מולה והביטה בה. זוג כתמים לבנים, ללא אישונים, כוונו כפנסי תאורה לעברה, ובמרחב שביניהם צמח לפתע שדה ילדותה, הולוגרמה של חורש רקפות מואר בעיצומו של חורף זועף. היא שלחה את ידיה קדימה למשש את מה שנראה כחיזיון תעתועים וידיה נמלאו טיפות גשם. קור חדר לעצמותיה ורחשי ילדותה נשמעו מכל עבר, רחשי סכנה, בדידות ואין־אונים. והנה זו היא, הילדה הצנומה, בעלת השיער המקורזל והעיניים העצובות, אוחזת בידיה הקפואות צנצנת זכוכית שבתוכה פרת משה רבנו חסרת רוח חיים ומתפללת לאלוהים. עוצמת את עיניה בחוזקה ומתחננת, שהרי לא התכוונה. באמת שלא. היא רק רצתה להחזיק בה קצת ואז לשחרר. בבקשה, אלוהים, היא אומרת, ממש כמו שלמדה בשיעור תנ"ך, כמו שאמר גדעון בספר שופטים:
אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי.
והוסיפה משלה: רחם על יצירי כפיך הטיפשים. כי בתנ"ך אלוהים כיבד את האנשים הכנועים, שהבינו עד כמה הם חסרי אונים.
וכך דקות ארוכות עמדה והצנצנת בידה, ולבסוף דרשה: אני לא זזה מפה, אלוהים, עד שלא תעשה ניסים, אני יודעת שאתה יכול אם רק תרצה. שהרי בתנ"ך אלוהים גם ויתר לפעמים למי שהתווכח איתו, או לפחות ריחם עליו והסכים להגיע לפשרה.
אבל כעבור כשעה, רועדת מקור, מותשת ומובסת, היא הופכת את הצנצנת, מרוקנת מתוכה את החיפושית הדוממת. אך זו איננה נופלת על הקרקע אלא, להפתעת הילדה, פורשת בעיצומה של הנפילה כנפיים זעירות וקשיחות, ממריאה לה. צחוק פעמונים מרעיד את החורש, והילדה מניפה אל על את ידיה הקטנות כשהחיפושית שלה עפה לאינסוף שנפתח לה.
וגם עכשיו היא צוחקת, מאושרת מעורמתה של פרת משה רבנו שיודעת לדמות עצמה למתה, מאושרת מעורמתו של אלוהים, שחס על יצירי כפיו הטיפשים ונתן להם עורמה להסתתר זה מרשעותו של זה.
סופי מניפה את זרועותיה הכבדות. עורן המדולדל וכאב הפרקים השחוקים אינם ניכרים, שהרי היא אותה ילדה ממש והיא מאושרת שהחיה הזעירה הזאת חזרה, מאושרת שיש מישהו בכל העולם הזה שלא שכח אותה, למרות עשרות השנים שעברו מאז. דור אחר דור של חיפושיות זעירות חיפש אותה. העולם כולו היה צריך להיחרב כדי שתִימָצֵא בכורסתה ותקבל את סליחתן, כדי שתיזכר ברחמיו של אלוהים.
עיניה של החיפושית עדיין היו נעוצות בה ובדמעותיה שזלגו מעצמן, ופרת משה רבנו הקטנה נופפה אליה בכנפיה, קוראת לילדה הקשישה להמשיך לעשות כמותה, כמו אז, בחורשת הרקפות.
סופי נופפה שוב ושוב בזרועותיה אל פיסת השמיים האפורים שנראתה מבעד לחלונה, לא מביטה אל עיי החורבות שתחתיה, עפה אל מעבר לכורסתה, נותנת לחיפושית להוליך אותה אל תוך הערפל אשר שם האלוהים, כשהבית כולו מתמוטט מאחוריה.