בן חרובי
אותו הערב עצם החכם עיניו, והאט את פעימות ליבו על ידי הפסקות נשימה הולכות ומתארכות; הוא רוקן ראשו ממחשבות, טבל את קצה האצבע המורה שלו בתרכובת הלחה שרקח מבעוד מועד והניח אותה על לשונו. עולמו נסוג אז במהירות, כמו נפילה לתהום: ריח העשן הדחוס במערה, המגע הלח של האדמה שישב עליה, אורה הכתום של האש על הסלעים – כל אלו נמסכו זה לתוך זה והתחלקו מחדש בגבולות בלתי צפויים. כך טעם החכם את אור האש כתפוזים חרוכים במשתה, חש את מגע העשן על עורו כשמיכה רכה במיטה הנפרשת עד קצוות תבל, וריח המים בקרקע הלחה היה באפו כיער עבות אחרי גשם מבורך. ומיד התחלקו שוב: מגע אורה של המדורה החליק רך על עורו כיריעה של משי בהיר, העשן הדחוס דיבר בקולם של אלפי ילד וילדה השואלים איך, והלחות באדמה פצחה בריקוד חושני. בטרם התחלקו בשלישית וברביעית, ולפני שנסוגו כל הגבולות אל חיקה של הרוח האחת – נסוגה ונעלמה גם הדממה. הייתה זו הפעם האחרונה שלחשה אליו הרוח.
״אם טובה...״ ביקש החכם, ״הראי לי".
מתוך האַיִן קמה לחישה עדינה, חדה.
״נאמן אנוכי. מאז ומעולם ועד קץ הזמנים אקיים עבודתך״, ענה לה.
ושוב לחישה.
״כל שהבטחת בא לקיום, אימי. אך זמן כה רב עבר, וכל כך הרבה ממשרתיך, ואני בתוכם, ראו מה שרצו ולא את מה שהראית. במחילה, הראי כוונתך…״
מבוקשו ניתן לו כסערה המתרגשת מול עיני רוחו: ילד לבוש חלוק מרופט עומד ברחבת מקדש זנוח בארץ אציאר שבסוף תבל, שם השמש לא שוקעת ואוֹב פושה בכול. הוא אפוף ריחות זנגוויל וציפורן תחת שמיים כתומים, ומעליו מתנשא נביא שצל מרקד על פניו, מאכלת דקת להב בידו; ובן רגע הנביא קמל ומתפורר והארץ סביבו משתנה, שערו של הילד נושר, עורו מתקמט וזקנו צומח, ופניו הם פניו הצעירים שלו, החכם; והנה הוא צועד בחומו של המדבר הדרומי, ובהינף עין חולפות ארבע שנים של מסע בין חוֹלִיוֹת זהובות וכפריהם הנסתרים של שבטי החול; שם צללית של אישה מיוזעת גוהרת מעליו, עירומה לבד מהרעלה המכסה את פניה; מיד יערות עבותים שוטפים את המדבר בצבעים ירוקים והיא נבלעת בתוך החול, צעקתה דוממת; העיר הקדושה היא חלקיק קטן באופק ומיד ממלאת, איומה, את העולם כולו באוויר הרים צונן המנשב על חומותיה; משפחה מרובת ילדים נסקלת באבנים באחת הכיכרות הסמוכות לארמון שבלב העיר – ארמון שמגדליו התמירים צומחים כחניתות מן הקרקע, פוצעים את פני האדמה; דם ניגר, דמעות יורדות על העיר כגשם; והנה הוא, החכם, נישא מַעְלה על גבי משב נורא של רוח, מעל כפרים ועיירות ומגדלים וצריחים, מעל העננים, הארץ כולה לרגליו; ועכשיו הרוח מנשבת בתוכו, לוחשת, קרה, ולמרות זאת ליבו בוער בקרבו, בוער וצורב, והוא שולח ידו אל בית החזה ומגלה להב בוקע דרך צלעותיו, והלהב מאכל את הסלע; ושוב הילד נופל, מתחתיו העיר ומתחתיה ההר, וההר פוער את פיו כבהמת סלע רעבה ובולע אותו, וגבוה מעליו הרוח מנשבת חמה כאש הכיליון, ובדרכה מתפוררת תבל; העצים דולקים כלפידים על הרים מפויחים, עיני הבהמות נחרכות בחוריהן, העופות נופלים מהשמיים אל הארץ, והאנשים בשרם מתכלה על עצמותיהם ונושר; העיר הקדושה הולכת וקטנה, הופכת לגרגר אבק נישא ברוח…
ובאבחה אחת נפסק החיזיון. החכם התנשף בכבדות. אך מה לאחר הכיליון?
ואז הצווחה ההיא, הראשונה, שלא חדלה להדהד בנשמתו. היא חדרה את מעמקי ההר, מפלחת את הדממה כפי שלהב המאכלת מבתר את קורבנותיו: איטית, חדה ובלתי נמנעת. גופו של החכם התאבן בתנוחה עוברית, כפות ידיו מכסות את אוזניו. זמן רב שכב כך, קפוץ, מתייפח חרש, דמעות ניגרות על פניו. כשלבסוף התיישב, ראה שציפורניו השאירו סימנים עמוקים בכפות ידיו.
את חייו הקדיש החכם לביאור הדרכים הנסתרות שבהן לוחשת הרוח. זו הייתה אומנותו: שאלות רבות הפנה אליה; היא השיבה בלחישות עדינות, שפתה הייתה חמקמקה תמיד. כוהארים רבים כגרגרי החול התהלכו בפינותיה הנסתרות ביותר של תבל. כמשרתים במסדרי הקודש היו הכוהארים קוראים מהמגילות, מלמדים את הכתובים ומאזינים ללחישות. אולם לא די בכך. כוונתם לרוב הייתה כנה, אך ליבם חלש, קל להשחתה במחשבות רעות, אוזניהם מלאות רעש של תענוגות ארציים, שררה וממון. הם פירשו את שרצו לראות, ואילו שמיעת הלחישות דורשת שקט – שקט שהוא אַין, שבו כל תנודה של המחשבה ושל הלב והדם נעצרת. החכם למד את תורות כיבוש הגוף ותשוקותיו עוד כילד במקדש הקטן בארץ אציאר. שם השקו אותו הנביאים יום-יום בסוֹמא, וחתכו באיבריו בלהבים דקים כקלף, עד שחדל מלהרגיש את הכאב שגרמו. כך הושקט רעשם של חושיו, ונפתחה הדלת להאזנה אמיתית.
בימים המוקדמים הוא הזכיר לעצמו שמכל הגופים שנשמו על פני הארץ, בחרה הרוח בו. בחיזיון שהראתה לו ביער שמחוץ לחומות העיר הקדושה הופיעו ילדותו בארץ אציאר, מסעו במדבר אל עבר העיר הקדושה, החשכה שירדה על לבבות האנשים והכיליון שיבוא על הארץ כולה בעקבותיה. אך מיד אחריהם הראתה הרוח את החכם רזה ומקומט, צוחק תחת עץ מוריק ששורשיו עצמות אדם המתפוררות לאפר שחור. ״רד אל בטן ההר״, לחשה אז, והוא סבר שזהו ייעודו שלאחר כיליון הארץ.
למחרת, כשעה לפני שעלה השחר, מילא את שק הצידה שלו להתפקע במיני פרחים, שורשים וצמחים מיובשים, אבקות שונות דחוסות בכדים קטנים עשויים חרס צהוב, ושמנים ריחניים מפינותיה המשונות ביותר של תבל. הוא נעמד בפתח הדלת והביט בקיטון הדל ששכן בו, בפינה שקטה של הארמון בעיר הקדושה סָאלוּגֵם. ״אֵם טובה״, ביקש אז, רגע לפני שיצא, ״אִם לא על גופם של הילדים והבהמות והעופות והרמשים, אנא חוסי על נשמותיהם, קבלי את רוחם אל חיקך, שלא יאבדו לנצח". החכם חמק דרך שער צדדי, נעלם ממבטיהם העייפים של השומרים שעמדו על החומות כל הלילה, ויצא אל היער שבו המערה שהובילה אל בטן ההר.
כשרק החל את מסעו פנימה, רוחות החֵמה טרם נשבו, ודווקא הדממה היא שליוותה אותו. הוא החל לחשוב עליה כעל חברה למסע; מדי פעם ניסה לפנות אליה בשיחה, אך היא לא הרבתה לענות לדבריו, והוא מצא את עצמו מדבר אל החשכה. משך שבועות, שאולי היו חודשים, העמיק בתוך מעיה של בהמת הסלע, צעדיו זהירים על הקרקע הטרשית. רגליו היו טובות אז, עיניו החלו לראות יותר ויותר בחשכה, ואוזניו נהפכו לזוג עיניים נוסף. במעמקי ההר מצא תבל שלמה. הופיעו שם יערות רחבים ובהם המוני עצי גיר חלקלקים ודקים שצמחו מהתקרה, והתפוררו למין אבקה כששלח ידו אליהם; הרים עשויי חצץ שפסגותיהם עלומות; וחדרים שרצפתם רצופה בורות, שבלעו מיד את אור הלפיד ואת קולות האבנים שהשליך לתוכם. לבסוף הגיע החכם למערה גדולה שבליבה זרם נהר קדום, ובו שחו דגים עיוורים ושרצו רמשים מרובי גפיים עטויי שריון, גדולים ככלבים. המים בנהר היו קרים עד כדי כך שהעתיקו נשימתו כשבאו במגע עם פיו, אולם היה בהם כדי להרוות את צימאונו ולרחוץ את גופו. ממקומו שעל גדת הנהר החבוי ישב וחיכה ימים ארוכים, שאולי היו שעות בודדות ואולי שבועות.
במסירות עבד החכם את סָלוּגמָא, גם כשבחלוף הזמן היה נדמה שאפלת ההר מתמזגת לאיטה עם אוושות מחשבותיו, עד שלעיתים לא עלה בידו להבחין בין חשכה לדממה. בפעמים אלו היה רץ אל הנהר וטובל במים הזכים; הקור המריץ את ליבו והזכיר לו את האוויר הפריך והקר של העיר הקדושה הבנויה גבוה על ראש ההר – עיר שהייתה לו בית שנים ארוכות, לבנה ובוהקת, משקיפה על העמק הירוק והגבעות השופעות ממזרח, ועל המדבר הגדול המוביל אל קצוות תבל מדרום. הוא זכר את קולות הציפורים בבוקר, את יללות התנים והזאבים ביער באישון לילה, את פעיות הטלאים המובלים אל טקס הקורבן.
ממערתו ביקש החכם שוב ושוב שתחשוף סלוגמא את כוונתה בעבורו, בעבור הגופים החיים, בעבור תבל. ״אם טובה״, ביקש, ״הראי לי את בואה של הארץ שאחרי הכיליון״. אך מאז החלו רוחות החֵמה להשחית את הארץ שמחוץ להר, נגלו לפניו רק חושך ואפלה, חזיונות עמומים ולחישות חידתיות, וצווחות שחדרו את חללי ההר והרעישו את ליבו בספק. בפעמים אלו ישב, רוחו חלשה, מדמיין את סופו בבטן ההר. היא שלחה אותי אל ההר ונטשה אותי בבטנו. כל שעליי לעשות הוא לחכות כאן. צידתי מידלדלת. בהמת הסלע תעכל אותי במוקדם או במאוחר, ואז ייעשה הצדק… המוות יבוא אליי כפי שיגיע אל כל שחי, צמח ונשם על פני הארץ שמחוץ להר. מדוע שאחיה בזמן שילדים ובהמות בהר ובעמק ובמדבר מתכלים באש כקורבנות חסרי דעת?
והנה מימיו השקטים של הנהר רותחים, מתמלאים בבועיות המרקדות את ריקודן אחוז הטירוף, וריח גופרית עולה מהם. דג אחד חלף בתוך אלומת האור החיוור שהטילה המדורה, צף על צידו. אולי היה זה החום במערה, או העשן מהמדורה, שהציפו את עיני החכם בדמעות. מיד החלו ריאותיו לבעור בקרבו; זיעה כיסתה את גופו ואת פניו. הוא נתקף שיעול צורב וטורדני, ולרגעים חשב שלא יצליח עוד לנשום. בקערת עץ לצידו נח גביש ירוק קטן אחרון שרקח מבעוד מועד. הוא הושיט ידו ובלע אותו בלגימה ארוכה מנאד המים. השיעול פסק. ״מודים אנו לפנייך ששמרת רוחנו בקרבנו, אימנו המחזירה נשמות לפגרים מתים״, מלמל בגרון ניחר, אך בתוכו עלו שוב ושוב מילים אחרות: היא שלחה אותי אל ההר ונטשה אותי בבטנו. במקום אחר על גדת הנהר נקשו הרמשים ללא הפסק. הוא רצה לשאוג עליהם בכל כוחו שיחדלו, ואף ניסה בתסכולו להשליך עליהם אבן, אך גרונו הפיק רק חרחור חלוש והאבן נחתה ללא קול בתוך הנהר.
הוא שקל להסתלק מהמערה אל הבלהה המשתוללת בחוץ, אל העצים וההרים המפויחים, אל הבהמות שעיניהן נחרכו באש, אל העופות הדוממים והבשר המתכלה על עצמות האנשים. על סף שיגעון, כמעט שהביא את הלהב המאכלת הטמונה בחגורתו אל ליבו. שהרי בסוף חוזרות כל הנשמות אל הרוח הגדולה, חשב. ומדוע לא אשחרר את נשמתי מגוף זה ואשלח אותה לנוח בשלווה בחיק סלוגמא עד קץ הזמנים?
לפתע עבר רעד בעורפו, ומיד נשכב על הקרקע וגונן על ראשו בידיו. רגע לאחר מכן נרעד ההר כולו ברעש אדמה מחריש אוזניים. הצווחות חדרו פנימה בעוצמה, נשמעות כבוקעות מגרונותיהם של אנשי כל הכפרים והערים על פני הארץ בעת ובעונה אחת. בהמת הסלע שלי, חשב, האם היא מנסה להקיא או לעכל אותי? כשפסק הרעש התיישב וראה שסדק גדול הזדחל על הקרקע באחת הפינות המרוחקת של המערה. האש שמולו עוד בערה.
״אם טובה, כולנו בנייך…״ אמר חרש. צווחה נוספת הרעידה את ההר.
״אם טובה?..״ פנה אל הרוח בשנית, ליבו במעלה גרונו, מפעם בעוצמה. בלהות החיזיון הופיעו ברוחו שוב ושוב, ראשו קדח. הבהמות והעופות והרמשים ובני האדם כולם זועקים בעוד תבל מתמלאת עשן ואש ודם; הרוח חירשת לקריאתם, הם פונים אל החכם ומביטים היישר לתוך עיניו הדומעות, ומאחורי זעקותיהם נשמעת לחישה עדינה, חדה, שאותה אין ביכולתו לפרש.
את כל שנשאר מכוחו גייס החכם כדי להתכנס בתוך עצמו, אולי שם תישמע לחישה מובנת.
״עני לי, אם טובה…״
בתוכו מצא רק דממה, שנמשכה ימים, שאולי היו שבועות ואולי חודשים.
הסדק הזדחל על הקרקע, הולך ונפער. החכם הביט עליו מטפס על קיר המערה ונעלם בחשכה. דגים צפו במים, הרמשים נקשו ונקשו. בחוץ השתולל הכיליון. חזיון הבהמות והאנשים המתכלים באש, האישה העירומה והמשפחה הנסקלת התרוצצו במחשבתו, מבטיהם ממלאים את ליבו אש מותכת והוא הולך ונשרף ומתפורר. זעקות כאב מאלפי פיות חדרו את עורה של בהמת הסלע, ואיתן רעמו הרים שנעקרו ממקומם בשלמותם, מתפוררים ברוחות החֵמה. כשלא היה יכול עוד לשאת זאת, שאג החכם את כאבו בשארית כוחותיו מבעד רשת לחה של דמעות וזיעה: ״ארורה תהיי, סלוגמא, מקוללת עד קץ הזמנים!״
לראשונה מאז נבלע בפי בהמת הסלע, נשמע קולו בהר, רועם ומהדהד. צחוק פראי השתלט עליו; תקרת מערתו החלה להתבקע, ובקול שבר אדיר ראשה של בהמת הסלע נערף.
אור שמש הציף את פניו.