יאיר סאקוב
שרה לאה לגמה לגימה ארוכה מבקבוק המים הגדול שהחזיקה בידה. השמש קפחה ולא הרפתה, והתור היה ארוך והתקדם לאט. מזל שלקחה שני בקבוקי מים וכובע רחב. היא לבשה שמלה צנועה בצבע תכלת, מעוטרת בפרחים לבנים שבמרכזם נקודה צהובה. שרווליה כיסו את כל אורך ידה. שערה היה אסוף בקפידה מתחת לשביס פרחוני בצבע אדום דהוי במקצת. כמו שפתיה החיוורות. אגלי זיעה הנצו על מצחה הצח. היא כמעט בת עשרים ושבע ועדיין ללא ילדים. מה לא ניסתה? כל כך כמהה להחזיק עולל בידיה. עיניה התבוננו בסקרנות בכל מי שיצאה, מנסות לפענח אם מצאה את שחיפשה. אם נחה עליה רוח השכינה. מקל ההליכה הנפתח לכיסא היה רעיון שימושי. דודתה דבור'לה היא שהציעה לה לקחת את המקל שלה. "בתקופה זו כולן באות לשם, ויהיה לך קשה מאוד לעמוד שעה ארוכה בתור", אמרה.
הייתה לה זו הפעם הראשונה שעלתה לקברו של צדיק. בעלה מאוד לא אהב את הרעיון. הוא סלד מעומק נשמתו מהמנהג הזה. "זאת עבודה זרה", אמר. "כאשר את הופכת את הצדיק למטרת התפילה שלך, זו 'דרישה אל המתים'. על פי ההלכה קברים, גם של צדיקים, מטמאים. יש להתרחק מן המתים ולא להשתטח על קברם". הוא חתם את הנושא בציטוט מהתלמוד הירושלמי, מסכת שקלים: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן־הן זכרונם".
אימה עמדה לצידה. "הארת נפש הצדיק נשארת על קברו הקדוש ומאירה בכל עולם העשייה, כך מבואר בכתבי הארי ז"ל", אמרה.
בעלה, שלא שש להתווכח עם אימה הידענית, פטר עצמו מן השיחה ואמר: "חוץ מזה, מי זה הרבי שלמה הצדיק הזה? מעולם לא שמעתי עליו".
שנים רבות היה פועלו של הצדיק בגדר שמועה. דבור'לה אמרה שברכתו מביאה לנישואין מוצלחים ולילדים גדולים בתורה. הסיפורים עברו מפה לאוזן, אבל אף אחד לא ידע בדיוק היכן הקבר. אמרו שמי שימצא אותו ויהיה הראשון לגעת בו אחרי שנים רבות, יתברך אף הוא בגדולה.
"לפני שמונים שנה, כששלוימ'לה היה כבן עשר", סיפרה דבור'לה, "הוא מצא את הקבר. בוקר אחד, לפני הנץ החמה, כאשר כל הגברים היו בדרכם לבית הכנסת לתפילת שחרית, ראו אותו רץ ריצת אמוק לאורך השכונה. הגיע לבית הכנסת, נכנס מתנשף וצעק: 'חלמתי על הקבר, אני יודע איפה הוא'.
הרֶעבֶע הסתכל עליו בעיניים אוהבות. 'תירגע, יינגלע. לאט לך. איזה קבר ראית?'
'הקבר של רבי שלמה הצדיק', אמר.
רחש עבר באולם בית הכנסת.
'והיכן הקבר?' שאל הרעבע.
'בדרך לצפת', אמר שלוימ'לה.
כעבור כמה ימים, לאחר ששכרו נהג ואוטומוביל, יצאו הרעבע, הגבאי ושלוימ'לה לנסיעה ארוכה מרחובות ירושלים לצפת. כאשר היו נוסעים במעלה היער המקיף את העיר, קפץ שלוימ'לה ואמר: 'זה כאן'.
'מה כאן?' שאל הרב.
'תסתכלו בין העצים, יש כאן שביל'.
החנה הנהג את הרכב בצד הדרך וכולם פסעו בעקבות שלוימל'ה. הילד התנשף וקיפץ מרגל לרגל עד שהגיע לאזור ביער שלא היו בו עצים, והיה מכוסה כולו שיחים גבוהים.
'זה המקום', אמר שלוימ'לה בנחרצות לא אופיינית.
'אתה בטוח?' שאל הגבאי, שתמיד היה ספקן.
'כן', ענה שלוימ'לה. 'צריך לחפש כאן את האבן. סלע גדול ועליו חרוט שמו של הצדיק'.
עוד הוא מדבר והרעבע, שהמשיך לתור את האזור בעת השיחה, מעד ונפל. רצו הגבאי ושלוימ'לה לעזור לו. 'הכול בסדר', אמר הרעבע והתרומם בעודו נשען על סלע.
'תראו', אמר הגבאי, קולו רועד ועיניו מתרחבות, 'מאחורי הגב שלך, הרעבע'.
הסתובב הרב, ובין ענפי השיחים שעטפו את הסלע נגלה אליו כיתוב: 'ר' שלמה הצדיק'. כך גילו את מקומו של הקבר. ניקו את המקום, סידרו אותו שיוכל לקלוט את עולי הרגל, ומאותו רגע העלייה לרגל לקבר הלכה והתרחבה בכל שנה".
עתה עמדה שרה לאה בתור כדי להיכנס למבנה קברו של הצדיק. כשתיכנס תקיף את הקבר פעמיים, תרד על ברכיה ותיגע בקבר. אז עליה לבקש את בקשותיה. את זה הסבירה לה דבור'לה, שהייתה מנוסה בביקור בקברי צדיקים וביקרה כמעט בכולם בשנתיים האחרונות. כל שהתקרבה לקבר, גברו חששותיה והתלבטויותיה. איך יגיב בעלה כשתיכנס להיריון? האם יראה שצדקה? יבין את כוחם של הצדיקים, שגם אחרי מותם כוחם לא פג וממקום קברם עושים נפלאות? ממקומה יכלה לראות את אבן הקבר, שעליה היה חרוט בכתב לא אחיד "ר' שלמה הצדיק". רעד של קדוּשה עבר בגופה. כל כך הרבה ניסים נקשרו בקבר הזה, לא ניתן למנות את כולם.
צהלת סוס הקפיצה את לאה ממקומה.
"מה קרה?" שאלה האישה שעמדה מאחוריה, מבוהלת גם היא, "את נראית חיוורת לגמרי".
"לא שמעת את הסוס?" שאלה לאה, מתבוננת סביב לחפש את מקור הצהלה.
הסתכלה עליה האישה, מודדת אותה מכף רגל ועד ראש, ואז אמרה בלחש: "התברכת. זה קולו של הצדיק. יש נשים שכאשר הן מתקרבות לקבר, הן שומעות את קולו של הצדיק קורא להן בדרכים נסתרות. רק לנבחרות זה קורה. התברכת", חזרה ואמרה בהתרגשות ואחזה בידה של לאה.
***
הסוס של זלמן הזקן כבר לא נהג לצהול. הוא היה זקן מאוד והתהלך באיטיות רבה. זלמן קנה אותו כסייח צעיר וגידל אותו כאילו היה בנו. "סוס זה חכם במיוחד", היה מתפאר, "אני רק צריך לומר לו לאיזו משפחה אני נוסע והוא יודע את הדרך לבד".
זלמן היה עגלון שנולד בצפת בסוף המאה התשע עשרה. היו לו גוף מוצק, ידיים שריריות ומבט טוב לב. רעמת שיער אפורה עיטרה את ראשו, אך הייתה כלואה תמיד מתחת לכובע ברט שחור. איש לא זכר שראה אי־פעם את זלמן ללא הברט. כולם היו בטוחים שהוא גם ישן איתו. העגלה של זלמן הייתה משטח עץ ארוך ורחב שתחתיו ארבעה גלגלים, והיא הייתה נוסעת לאיטה ברחובות העיר רתומה לסוס הגדול והשחור. במרוצת השנים העבירו זלמן והעגלה מטענים, אנשים וחפצים בין כל יישובי הסביבה. בגילו המתקדם כבר לא עסק זלמן כמעט בעגלונות. מדי פעם בפעם היה מעביר מטען מכאן לשם. אבל בעיקר אהב להסתובב בעיר רכוב על העגלה הרתומה לסוס.
יום אחד חזר מראש פינה ישוב על עגלתו. התקרב לפאתי צפת וראה את בתיה מקדמים את פניו. בעיני רוחו ראה את עצמו מתרחץ ונכנס למיטתו לנוח, ולפתע סטתה העגלה ממסלולה. "לאן זה?" שאל זלמן את הסוס. הסוס לא ענה והמשיך לצעוד לתוך החורש, עד שהגיע לקרחת יער קטנה. ואז נעצר, הפנה את ראשו לאחור והתבונן לתוך עיניו של זלמן במבט מלא עצב. לאחר רגע ארוך התמוטט ונפל. "אבוי!" זעק זלמן. הוא קפץ מהעגלה ורץ אל סוסו, וגילה שזה נפח את נשמתו. בהיותו סוס חכם הרגיש את המוות המתקרב, וסטה מן הדרך כדי למצוא מקום שקט למות בו.
זלמן הצליח לשחרר את הסוס המת מרצועות העגלה, דחף אותה קלות ונתן לסוס לנוח על משכבו בשלווה. הוא שם פעמיו ברגל לצפת, ולאחר שעה קלה חזר למקום עם שני בניו, כלי עבודה ואתים בידיהם. הבנים חפרו בור במידותיו של הסוס, וזלמן התיישב על סלע וחשב כיצד ינציח את סוסו האהוב. לא רחוק משם היו קברי צדיקים וזלמן חשב שאולי ילך להתייעץ עימם. אבל אז, כאילו רק המחשבה על הצדיקים הספיקה להעיר את מוחו, צץ רעיון בראשו. בקצה הבור שחפרו בניו עמד סלע גדול ויפה, מטר וחצי גובהו וחזיתו רחבה, שטוחה ונקייה. לקח זלמן אזמל ופטיש מארגז כלי העבודה והחל לחרוט על הסלע את שמו של סוסו החכם. הבנים סיימו לחפור את הבור, דחפו במאמץ רב את גופתו של הסוס לתוך הבור והחלו לכסותה בחול.
לפנות ערב סיימו את עבודתם ועמדו מול הקבר. בראש הקבר עמד הסלע הגדול והיפה שעליו חרט זלמן את שמו של סוסו האהוב, כפי שאהב לכנות אותו: "ר' שלמה הצדיק".