טל־שחר קנוהל
אִמָּא בָּאָה וְאָמְרָה לִי
זֶּה נָכוֹן שֶׁאֱלֹהִים מֵת, אֲבָל
גַּם אֲנִי מֵתָה, וְכָאן
אָז עֻבְדָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
כְּמוֹ תָּמִיד, יָדַעְתִּי שֶׁהִיא צוֹדֶקֶת
לָרִאשׁוֹנָה הִצְלַחְתִּי לְהַקְשִׁיב.
טִפַּסְתִּי לָהָר וְדִבַּרְנוּ, קָרוֹב וְשָׁמַיִם פְּרוּשִׂים
בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה דִּבַּרְנוּ, הָיוּ פְּעָרִים לְהַשְׁלִים.
הוּא אָמַר לִי:
אֲנִי אַתְּ וְאַתְּ אֲנִי וּלְעוֹלָם לֹא תִּהְיִי אֲנִי
וְקִנֵּחַ בְּמַפֹּלֶת שְׁלָגִים
הוּא כָּזֶה, אֱלֹהִים, קָשֶׁה לְהַשָּׂגָה.
שָׁנָה תְּמִימָה הָיִיתִי שֶׁלֶג.
אֲנִי שׂוֹנֵאת מִשְׂחָקִים
וְהִתְאַוֵּיתִי לְנַצֵּחַ
אַךְ כְּשֶׁהָעִיר כֻּסְּתָה סוּפָה נִגְלֵיתִי
נְתוּנָה לְמַצַּבֵי צְבִירָה.
נִשְׁבֶּרֶת, מִתְמוֹסֶסֶת לִשְׁלוּלִית
וְאִישׁ צָמֵא קוֹפֵץ בִּי
בְּמַגָּפִים מְלֻכְלָכִים
מַתִּיז אֶת רֹאשִׁי.
אִמָּא אָמְרָה לִי זִקְפִי אֶת הַגַּב
וְאַל תִּבְטְחִי בִּנְדִיבִים
קוֹלָהּ מְהַבְהֵב כְּמוֹ אֵיבָר שֶׁנִּכְרַת
תּוֹתֶבֶת דִּבּוּר. קָנֶה רָצוּץ