שרית גרדוול
כשהילדים שאלו אותי מה קורה אחרי שמתים, ידעתי שהסתבכתי: הם היו צעירים מדי לשיחה כזו אבל לא רציתי להתחמק או לשקר, ובייחוד לא רציתי שהם ילכו לשאול את אימא שלהם. האישה שאיתי לא תהסס לספר לילד בן ארבע על התפוררות רקמות או גופה הנאכלת בידי תולעים ("ככה גופים מתפרקים, זה חלק מהטבע").
אז סיפרתי להם על גלגול נשמות.
חשבתי שזה רעיון טוב – גם בגן ובכיתה לימדו אותם שכל סוף הוא התחלה חדשה, וגלגול נשמות נראה כמו התחלה חדשה לאחר המוות. במקום חידלון וזוועה הצלחתי להציג את הדברים בצורה חיובית ומלאת תקווה והייתי מאוד גאה בעצמי. הילדים התלהבו מההסבר שלי, וכששאלו בהתרגשות אם נשמה יכולה להתגלגל גם בגוף של חיה חשבתי על שאול, שחמל על הצאן והבקר של העמלקים, למרות שלפי אחד הפרשנים הם ידעו להתגלגל לתוך חיות, ואמרתי: "בטח".
הגאווה האבהית שלי על הפתרון היצירתי הייתה זמנית בלבד. כבר באותו הערב הבן הקטן התבונן בדג הזהב שזכה בו בשוק פורים ושאל את אשתי אם יש סיכוי שמדובר בדוד יוחאי, שנפטר ממחלת לב לפני שנתיים.
"אין סיכוי, מתוקי", השיבה לו נחרצות והסתכלה עליי בתוכחה. "דגים לא חיים הרבה זמן, והדג הזה בטוח לא חי שנתיים. אם זה היה דוד יוחאי, הוא בטח היה חיה אחרת לפני שהפך לדג".
"לא הייתי רוצה שהדג הזה יהיה דוד יוחאי", אמר הבן הגדול. ״זה יהיה לא נעים אם נהרוג אותו כמו שהרגנו את הדג הקודם. אני לא רוצה להרוג את דוד יוחאי!"
השתדלתי לא ליצור קשר עין עם אשתי. הגדול התחיל לבכות מרגשות אשם על מעשה שטרם נעשה, והקטן התחיל לבכות כי נזכר שהוא מתגעגע מאוד לדוד שבקושי הכיר.
"אני לא חושב שדוד יוחאי היה הופך לדג. הוא בכלל לא אהב דגים", ניסיתי לנחם אותם.
שני הבנים הפסיקו לבכות מיד.
"אז אתה אומר שאנחנו יכולים לבחור באיזה חיה להתגלגל?" שאל הקטן.
"אני רוצה ביגואר!" צעק הגדול.
"גם אני רוצה ביגואר!"
"אתה לא יכול! אני כבר בחרתי! אימא! תגידי לו שהוא לא יכול להעתיק אותי כל הזמן!"
אשתי היקרה הניחה במרכז השולחן סיר פסטה ברוטב עגבניות. "אני הייתי מעדיפה להתגלגל בתרנגולת, ואז הייתם אוכלים אותי בתור שניצל והייתי נשארת אצלכם בבטן תמיד!"
שני הבנים הסתכלו עליה מופתעים.
"אבל את לא באמת תישארי אצלנו בבטן תמיד, אימא, את תהפכי לקקי ותלכי לביוב!" אמר הגדול. הקטן לא הצליח להחליט אם לצחוק מהמחשבה שאימא תהפוך לקקי או לבכות כי היא תלך לביוב.
חילקתי את הפסטה לצלחות וניסיתי לחשוב על נושא אחר לדבר עליו. לא הצלחתי.
"ואם נתגלגל להיות אדם אחר? זה גם יכול לקרות?" שאל הגדול.
"כן", נאנחתי. "הכול יכול לקרות".
"אני יכול להתגלגל בבת? אני לא רוצה להיות בת!" הקטן התחיל שוב לבכות.
"להיות בת זה לא נורא כל כך", עודדה אותו אשתי.
״ואם נהיה מישהו אחר נזכור את מי שהיינו קודם?״ שאל הגדול.
"אני לא באמת יודע", שלחתי מבט מודאג בקטן, שסוף־סוף הפסיק לבכות. "אני חושב שבדרך כלל לא זוכרים".
"אז בשביל מה להתגלגל?" התעקש, "עדיף פשוט למות וזהו! אם גם ככה אני זה לא אני יותר, אז בשביל מה להיות מישהו אחר? מה זה בכלל משנה אם אני לא זוכר מי אני?"
אשתי חייכה חיוך מנצח שהרגיז אותי, אז העמקתי עוד יותר את הבור שחפרתי לעצמי: "בגלגול נשמות יש לך הזדמנות לתקן את הטעויות שעשית בחיים שלך, אבל בגוף וחיים של מישהו אחר".
הגדול כיווץ את הגבות בריכוז רב. "אבל איך אתה יודע לתקן את הטעויות שעשית אם אתה לא זוכר מי היית קודם ומה עשית?" שאל.
"אבא!" נחרד הקטן, ״אני בעצם מישהו אחר?!"
התבוננתי בבנים שלי. בכל יום אחר הייתי מרגיש גאווה על היכולות שלהם לדון בנושא פילוסופי רב־משמעות, אבל עכשיו הם היו כל־כך מבולבלים וחרדים שלא הייתי בטוח שתיאור פירוק הגופה בידי תולעים שמנמנות היה הסבר כזה גרוע.
למזלי אשתי, לא בלי הנאה, הצילה את המצב. "גלגול נשמות זה רק רעיון אחד למה שקורה אחרי המוות", אמרה לבנים. ״אף אחד לא באמת יודע מה קורה אחרי המוות כי אף אחד לא היה שם וחזר לספר... אז אנשים מנחשים ומספרים לעצמם סיפורים".
"זה נשמע הרבה יותר הגיוני", נרגע הגדול.
"אני אהבתי את הרעיון להיות יגואר", אמר הקטן, עצוב. "חבל שזה רק סיפור".
"אני שמח שדוד יוחאי הוא לא דג", אמר הגדול.