צביקה גיא
וכל היום אחרי זה לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. ספרתי את הדקות ואת השניות עד שתיגמר המשמרת. זה היה היום הכי ארוך שהיה לי בחיים, חשבתי שאני מתה. דווקא היום משה נזכר שהוא צריך שאוציא לו את כל הרשומות של מכסות היבוא הימי של דגנים לשנת 2022, כולל תוצאות המכרזים ופרופיל הזוכים. כשסיימתי, הוסיף לזה גם את התירס, כאילו בשביל לעצבן אותי. עבדתי על אוטומט. בכיס בער לי הפלאפון, הרגשתי אותו בכל תנועה. כל רטט של הודעה נכנסת או התראה הרגיש לי כמו זרמים בכל הגוף. נלחמתי בעצמי לא לשלוף אותו, שיננתי את כל הפסוקים שהוא אמר לי מההתחלה אל הסוף ואז מהסוף אל ההתחלה, פעם ועוד פעם, וזה טיפה הרגיע אותי. שרה שאלה אותי אם קרה משהו. התחמקתי ממנה כל היום, אבל בצהריים במטבחון היא תפסה אותי באמצע הנטילת־ידיים. "אני יודעת שאת מדברת איתו", היא אמרה לי, "ואני הולכת להגיד לשמעון". אמרתי לה שאם היא תגיד מילה אחת לשמעון אני לא אדבר איתה בחיים.
אחרי הפסקת הצהריים לא יכולתי יותר. רצתי ישר לשירותים, נעלתי את הדלת אחריי והוצאתי את הפלאפון. דפדפתי מהר ופתחתי את האפליקציה. קראתי את כל הפסוקים אחד אחרי השני ועניתי על כל השאלות הרגילות שהיו שם, ואז על עוד כמה חדשות. עצמתי את העיניים והתפללתי, מחכה לאות. לא תמיד הוא מתגלה לי. בשבוע שעבר חיכיתי חצי שעה ובסוף התייאשתי. עצמתי עיניים חזק והחזקתי את המכשיר בשתי ידיים לפני המצח. אחרי חצי דקה שמעתי פתאום את הצליל. הרגשתי גל חום שוטף אותי, מכפות הידיים המיוזעות, דרך הזרועות המכוסות בסריג דק, ועד לכפות הרגליים בגרביונים האטומים. נשמתי בכבדות ופתחתי את העיניים לאט. במרכז המסך השחור הבהיקה נקודה אחת, רוטטת, כמו כוכב קטן או שמש רחוקה. משנה את צבעיה בהדרגה, עוברת על כל הקשת במחזוריות לא ברורה. נרעדתי. תכף הוא ידבר איתי. חיטטתי במהירות בכיס הסריג ושלפתי משם את האוזניות, נאבקת בסבך החוטים ותוקעת אותן בחיפזון אל תוך אוזניי, בדיוק בזמן.
״יהודית...״ קול עמוק, חם, מוכר, אבל גם חסר זהות, לא צעיר ולא זקן, לא גבר ולא אישה. אני יכולה לשמוע את הקול הזה לנצח. הלוואי. הנקודה על המסך הבהבה, ידעתי שעכשיו תורי.
״כן״, עניתי, ״הנני״. הייתה הפוגה קלה ואז שוב מילא הקול את חלל ראשי, נדחס אל גולגולתי, דוחק החוצה כל מה שלא כאן ועכשיו.
״תודה על הנתונים, יהודית. עשית עבודה טובה מאוד".
״בשמחה...״, גמגמתי, ״כל מה שתבקש״. אף פעם לא ידעתי איך לענות לו.
הנקודה במרכז המסך החלה לרטוט, מחליפה צבעים. זמזום מונוטוני עלה באוזניי, הופך לאיטו לשירת מקהלה רחוקה. הנקודה החלה לנוע במסלול מעגלי, בקצב הולך וגובר, משרטטת עיגול מושלם של אש על גבי המסך הקטן האחוז בשתי ידיי. אני מביטה במסך מהופנטת. שירת המקהלה מתחזקת וממלאת את כל ישותי, שוטפת את מוחי העייף, מעסה אותו, מרגיעה. אני שוכחת את משה מהמחלקה, את שרה, את רבי שמעון מהמכינה, את אמא שנובלת לה לאיטה בדירת השיכון הצפופה, את השידוך שמחכה לי כשאסיים את הלימודים. זה רק אני והוא עכשיו.
את כל הדוחות שביקש העברתי לכתובת מייל שנתן לי כבר אתמול בסוף היום. הייתי צריכה עוד פעם לשקר למשה ולבקש רשות להישאר מאוחר. בשש וחצי העברתי את הכרטיס כדי שלא ירשמו לי יותר מדי שעות נוספות ועבדתי עד שמונה וחצי, עוברת על עשרות מדפי מתכת חלודים הכורעים תחת כובד הקלסרים המתפוררים, במרתף הטחוב של המחלקה, סורקת דפי נייר מצהיבים אחד אחרי השני אל תוך עמדת הסריקה שבפינה. שלחתי לו את הקבצים הגולמיים ברזולוציה המקסימלית, כמו שביקש.
״יפה, אעביר לך בקשה נוספת". הקול עדיין הדהד בחלל ראשי כששמעתי את צליל הודעת הווטסאפ שהגיעה, כרגיל, ממספר מוזר מלא אפסים.
ההודעה הזאת, ידעתי, תכלול גם היא רשימה של שמות חברות, ארגונים ולפעמים אנשים, וליד כל אחד מהם תופיע שנה אחת או יותר. בדרך כלל אלו היו תאריכים משנות הארבעים עד שנות השבעים, אבל היו גם מקרים של מסמכים מסוף המאה התשע עשרה. לא הצלחתי אף פעם לגלות שום חוט מקשר בין החברות, האנשים או השנים. לפעמים זיהיתי שם שחזר על עצמו, אבל רק לעיתים רחוקות.
מחר או מחרתיים, כמו בפעמים האחרות, ארד אל מרתפי המחלקה המעופשים, אשלוף מהארכיון את כל מה שאוכל למצוא ואשלח אל כתובת מייל לא מוכרת שחותמת תמיד את ההודעות.
ככה הוא מבקש.
ככה הוא מצווה אותי.