top of page

קידה /

לי גולדשטיין



כשמִיצִ'יוֹ וָוטָנָבֵּה חלם לרקוד לעצמו על הקבר, הוא לא ציפה שמישהו יקשיב.


כמו בכל ערב, בשעה שמונה ועשרים וארבע דקות בדיוק הוא יצא מהשער המערבי של תחנת שִׁינְג'וּקוּ. הבל הפה שלו הותיר עננה לבנה עם כל נשיפה באוויר הקר, והוא קנה קפה חם בכוס נייר. הוא שתה אותו תוך כדי ההליכה הקבועה על המדרכה הצפונית של קוֹקוּסַאִי־דוֹרִי, שהייתה צפויה להימשך תשע דקות, עד שיגיע לבניין מִיטְסוּאִי.

כרגיל בשעה הזאת רוב האנשים הלכו בכיוון ההפוך, לתוך התחנה ולא הרחק ממנה. באופן טבעי, כמעט כולם כיבדו את החוק הלא כתוב והלכו על המדרכה הדרומית של הרחוב הרחב, כך שהמעטים שיצאו מהתחנה יכלו ליהנות מהליכה בקו ישר יחסית, ללא סטיות והפרעות בדרך. רוב האנשים היו מנצלים את ההזדמנות למחשבות על ארוחת הערב, לחלומות בהקיץ או לציפייה לאירועי הלילה, אבל לא מיצ'יו ווטנבה. כשהוא הסתכל קדימה, הראש שלו היה ריק. במהלך היום הוא עסק בפתרון בעיות שעוד לא התעוררו, ובכל ערב הוא מצא שלא נשאר לו יותר על מה לחשוב. גם לא היה לו שום דבר לצפות לו, וחלומות לא היו לו כבר זמן רב. אז הוא נהג ללכת ולהעמיד פנים שהעיניים שלו עצומות, כי בלאו הכי בעת ההליכה הקבועה שלו הוא היה כמעט ישן. זה כמובן לא דבר שמקובל לעשות, אז הוא לא באמת עצם את עיניו. אבל כשהוא נתן לעמימות שבראשו לגלוש מטה והחוצה לכיוון הפנים, המבט שלו נעשה מספיק חלול כדי להיות כמעט כבוי, כמעט לא קיים.

בום.

מיצ'יו ווטנבה הרגיש כיצד הוא מועד ונופל כששיווי המשקל שלו התערער בגלל היתקלות עם משהו קטן ובלתי צפוי מולו, משהו שנתקע לו ישר בירך, קצת מעל הברך הימנית. בחצי סיבוב הצידה הוא החזיר את המשקל לרגל שמאל, שהתרוממה בתגובה למכה שספג מימין, והתייצב כשגופו הפוך לכיוון ההליכה המקורי שלו. ההפתעה הוציאה את הראש שלו מהעמימות ומבטו הכבוי נדלק לנגד המחזה שהופיע מולו.

ילדה קטנה, אולי בת ארבע או חמש, בבגד גוף ורוד וחצאית טוטו לבנה, ישבה על המדרכה ואספה זוג נעלי בלט שחורות לתוך תיק בד צהוב שהיה מונח לצידה. הידיים הקטנות שלה היו עגלגלות מאוד, כך שאפילו שניכר שהיא מנסה להזדרז בסידור החפצים שלה, היא נראתה מרושלת למדי, כאילו נעה בהילוך איטי. מיצ'יו ווטנבה היה מופתע כל כך שכלל לא עלה בדעתו להתכופף ולעזור לה. כל מה שיכול לעשות היה לעמוד שם ולהסתכל על התנועות שלה, ששידרו חוסר התאמה בין היסודיות והמהירות שניסתה לפעול בהן ובין היכולת המוטורית הבסיסית שחסרה לה כדי להצליח בכך. לאחר שאספה את שאר תכולת התיק – מפתח קשור בשרוך, ארנק קטן בצורת צפרדע וגומי לעיסה עטוף בניילון אדום – הידקה את החוט הדק שסגר אותו, זרקה את הרצועות שלו על כתפיה ונעמדה. היא העבירה את הידיים הקטנות שלה על הברכיים בתנועות חדות של הברשה, כאילו ניסתה לנקות מהן אבק לא קיים, והרימה את מבטה מעלה, אל עבר פניו של האדם שנתקלה בו בהיסח הדעת בזמן שרצה. מבלי להסיט את עיניה היא שלחה את קצה רגלה הימנית אל מאחורי רגלה השמאלית, שנותרה ישרה, פרשה את שתי ידיה לצדדים וכופפה את הברכיים במעין קידה מרושלת. היא לא חיכתה לתשואות, ובמקום זאת עקפה את המכשול שבדרכה והמשיכה בריצה קדימה. היא נעלמה כשפנתה שמאלה לרחוב סַנְבַּנְגָּאִי הצר.

מיצ'יו ווטנבה נותר לעמוד שם זמן־מה, פניו אל הכיוון ההפוך מהיעד שלו. כמה מעניין, הוא חשב, שהילדה בחרה לקוד בפניו לפני שעזבה. זו לא הייתה קידה של התנצלות או של מבוכה. זו הייתה קידה של רקדנית בלט בסיום מופע, קידה של גאווה. אבל על מה? היה ברור שהיא לא נתקלה בו בכוונה, ושככל הנראה המפגש גבה ממנה דקות חשובות וגרם לה לאחר, מה שהריצה שלה מלכתחילה נועדה למנוע. ובכל זאת ניצלה הילדה הקטנה את ההזדמנות, את ההפרעה המקרית, כדי להפוך את עצמה למופע המרכזי. כמה משונה.

לאחר כחמש דקות הוא הסתובב והמשיך ללכת.

הוא שם לב שלאחר ההיתקלות הוא לא הצליח עוד לכבות את מבטו. כנראה האדרנלין ותחושת ההפתעה עוררו את הגוף שלו להיות ערני יותר, נוכח יותר. גם הראש שלו התחיל להתמלא. מעניין אם אני הייתי יכול להפוך את עצמי מהפרעה מקרית למופע המרכזי. אבל מצד שני, לא קורצתי מחומר של מופע מרכזי, ולא עשיתי את הבחירות המתאימות לאורך החיים שלי כדי להיהפך לכזה. האם הייתי יכול לשנות את הכול, או אפילו רק דבר אחד קטן, כך שכן הייתי? וגם אם כן, האם הייתי יכול לעלות על הבמה? האם מישהו היה עומד בקהל?

הוא התחיל להרגיש את המחשבות הללו עוברות לו ברחבי הגוף כמו זרמים. חרטה, התרגשות, סקרנות וחרדה הציפו אותו בן רגע, בדיוק כשהגיע למעבר החצייה הגדול, ממש לפני הפנייה ימינה להִיגַאשִׁי־דוֹרִי. הוא עצר ליד הרמזור האדום ולראשונה הרים את מבטו מעלה, אל השמיים. הוא לא הבחין בכך עד לאותו הרגע בשל תאורת הרחוב העזה ושלטי החוצות הבוהקים, אבל כעת שם לב שהירח היה מלא. הוא היה בצורת עיגול מושלם, לבן במיוחד, עם הילה זוהרת ואלומה ענקית. הירח זרח כמו זרקור שמאיר רק עליו, והרמזור התחלף לירוק. זה הרגע שלי. מיצ'יו ווטנבה פסע קדימה וחשב כיצד, לו היה כמו הילדה הקטנה שנעלמה לכיוון הִיגַאשִׁי־דוֹרִי, היה מנצל את זרקור הירח כדי לתת את המופע של חייו. באותו הרגע עלה בו רצון עז ואלים להרוג את מיצ'יו ווטנבה ולשכוח ממנו לעד. לו רק היה יכול להפסיק להיות הוא, לו רק היה יכול להיות מישהו אחר. הוא המשיך להביט מעלה, היישר אל הירח, וראה בעיני רוחו את הריקוד – יסודי אך מרושל, מהיר אבל איטי – שהיה מתחיל בכפות הרגליים שלו ומגיע עד לקצות האצבעות הידיים. ריקוד של מישהו אחר, סוער ובטוח בעצמו, ריקוד שבסופו הקהל ייעמד מול הבמה, ימחא כפיים וימחה דמעות. כשהמופע יסתיים, יתייצב אותו רקדן שאינו הוא מעל לקברו של מיצ'יו ווטנבה בגאווה, ישלח את קצה רגלו הימנית אל מאחורי רגלו השמאלית שתיוותר ישרה, יפרוש את שתי ידיו לצדדים ו...

בום.

הוא חשב ששמע מחיאות כפיים רמות, אבל במקום לגבור הן דעכו לפתע. המבט שלו היה שוב כבוי. יותר מכבוי. לא היה לו מבט כלל.

שלום.

הוא שמע קול מדבר אליו. קול עמום, שנשמע כאילו הגיח מבין כפות ידיים המונחות על פה וחוסמות חלק מהצלילים. למרות זאת לא היה קשה להבין את המילים שנאמרו. אולי אלה היו ארבעה פיות מדברים בסנכרון מושלם. אולי תשעה, או רק אחד.

שלום. עם מי אני מדבר?

איתנו.

מי אתם?

אנחנו אלוהים.

הוא הרגיש מבולבל. הוא לא היה רגיל להרגיש כך.

מה?

אנחנו אלוהים.

כן, שמעתי, אבל רגע. למה? מה אתם עושים כאן?

אנחנו תמיד כאן. אבל רק כשמגיעים אלינו.

הוא התחיל להרגיש כאב פועם איפשהו.

זה נשמע מוזר. וגם לא אפשרי. אבל רגע, בעצם למה אני שואל את זה? בכלל לא אכפת לי. אם אתם כאן, איפה אני?

אנחנו כאן וגם אתה. ומנין לך שזה לא אפשרי? בכל מקרה, הגעת אלינו אז כנראה אכפת לך.

כעת הוא כבר הרגיש כאוב ומסוחרר. כל ניסיון להתעלם מכך רק גרם לסחרור לגבור, מאיים להפיל אותו לאנשהו.

כן, כן, זה נכון, אני מתנצל. זה אכן אפשרי, וכנראה אכפת לי. אבל למה אני כאן?

כי הגעת אלינו, עכשיו אתה איתנו.

באמת? אבל איך?

בקלות. צעדת במעבר החצייה הגדול, ממש לפני הפנייה ימינה להִיגַאשִׁי־דוֹרִי, והגעת אלינו.

לא, אני לא. אני זוכר שהגעתי למעבר החצייה, הבטתי מעלה אל הירח וחשבתי שבגלל שהוא כל כך לבן ומלא הערב, הוא נראה כמו זרקור שמאיר רק עליי, ואז...

מיצ'יו ווטנבה עצר. הוא לא זכר מה קרה אחרי שדמיין את עצמו רוקד לאור זרקור הירח שהאיר רק עליו, וגם לא ממש התחשק לו לחלוק את מה שעבר לו בראש מיד אחרי. זה היה משונה, כי הזיכרון שלו היה מצוין בדרך כלל, וחוץ מזה האירוע קרה ממש לפני רגעים ספורים – הוא לא היה אמור לשכוח כל כך מהר.

אתם באמת אלוהים?

כן.

זה אומר...

כן.

הוא שוב עצר. הסחרור החל להשתפר וגם הכאב דעך.

לא הייתי אני יותר.

זה נכון.

הייתי מיצ'יו ווטנבה שחצה את מעבר החצייה הגדול, ממש לפני הפנייה ימינה להִיגַאשִׁי־דוֹרִי. רציתי להיות הרקדן, אבל לא הייתי הרקדן. אז מה הייתי?

באותו הרגע, היית בדיוק באמצע. לא רצית להיות מיצ'יו ווטנבה, אבל עדיין היית. לא רצית להיות מיצ'יו־ווטנבה־הרקדן, אלא מישהו־אחר־לגמרי־הרקדן. אז הגעת למרווח, לפער שבין מה שאפשרי לְמה שבלתי אפשרי. התנתקת מהקיום שלך בתור מיצ'יו ווטנבה אבל לא הפכת למשהו אחר, כי את זה רק מיצ'יו ווטנבה היה יכול לעשות. ביקשת להיות במקום שהוא בדיוק באמצע, לא פה ולא שם – אלא כאן. וכאן אנחנו נמצאים.

הוא הרגיש יציב יותר.

טוב. אז הגעתי לאמצע, לא פה ולא שם. מה אני אמור לעשות עכשיו?

טוב, אין הרבה מה לעשות עכשיו.

מה? אז מה אתם עושים עכשיו?

מה שאנחנו עושים זה להיות.

מה הכוונה, להיות?

זה אומר שאנחנו קיימים, לא פחות ולא יותר. אמנם זה מעט מאוד, אבל זה כל מה שאפשר לעשות.

פתאום הוא הבין שהוא נתקל בהזדמנות, בהפרעה מקרית.

אז אם אתם קיימים, ספרו לי. אתם בראתם את העולם הזה? ואותי? את תחנת שינג'וקו?

לא, מובן שלא. העולם הזה נברא מתוך פיצוץ, אתה נולדת להורים שלך ואת התחנה בנתה חברת נִיפּוֹן־טֵטְסוּדוֹ לפני כמעט 140 שנה.

אבל אתם אלוהים. אם לא בראתם שום דבר, מה אתם עושים? מה זה אומר פשוט להיות, כשאתם אלוהים?

פשוט להיות זה פשוט להיות, ולהיות כאן עבור מי שמגיעים אלינו, למקומות שהם לא פה ולא שם. אנחנו נמצאים במרווחים, בפערים, במקומות שהם לפני ההתחלה ואחרי הסוף. בדיוק באמצע. אנחנו מתקיימים בתוך ה"מה אם" וה"אילו רק", אנחנו הרעיונות שלא יכולים להתממש, ההזדמנויות שהוחמצו. אנחנו אין־סוף האפשרויות שלא יקרו, שלא קרו.

הדרכים שלא נבחרו. כמו בשיר ההוא שלומדים בתיכון בשיעור אנגלית.

כן, בדיוק זה. כשביקשת לא להיות יותר מיצ'יו ווטנבה ולא התכוונת לעשות זאת באמצעות היותך מיצ'יו ווטנבה, הגעת לכאן. את שאר הפרטים אתה יכול להשלים לבד. הנקודה היא שעכשיו אתה כאן.

אם ככה, זה הרגע שלי.

הכאב והסחרור נעלמו לחלוטין, ומיצ'יו ווטנבה הרגיש נוכח מתמיד. הוא הרים את כפות ידיו אל מול העיניים והביט בהן היטב. הוא כופף את האצבעות בזו אחר זו בזמן שהניע את המותניים מצד לצד. הוא הרים את מבטו מעלה, ומעליו נדלק זרקור בצורת עיגול מושלם, לבן במיוחד, עם הילה זוהרת ואלומה ענקית. הוא האיר רק עליו.

הוא החל לרקוד ריקוד יסודי אך מרושל, מהיר אבל איטי, שהתחיל בכפות הרגליים והגיע עד לקצות אצבעות הידיים. הריקוד היה שלו ושלו בלבד, סוער ובטוח בעצמו, ובסופו הקהל נעמד מול הבמה, מחא כפיים ומחה דמעות. כשהמופע הסתיים ניצב מיצ'יו ווטנבה מתחת לזרקור בגאווה, שלח את קצה רגלו הימנית אל מאחורי רגלו השמאלית, שנותרה ישרה, פרש את שתי ידיו לצדדים וכופף את הברכיים בקידה עמוקה. הוא נהנה מהתשואות, ואז עקף את המכשול שבדרכו והמשיך בריצה קדימה.




*

לי גולדשטיין היא סטודנטית לתואר שני בחוג לפילוסופיה ועצמאית בתחום הפרסום. בימים אלו כותבת תזה על תפיסה חושית אצל אריסטו. זהו הסיפור הראשון שהיא מפרסמת.



 



Komentarai


bottom of page