עוד כמה רגעים ותתחילו לדפדף

דבר המערכת

לנוכח הממדים הגלובליים של משבר האקלים, עולה השאלה המבהילה — האם אנחנו בני הדור האחרון? נראה כי קשה להמשיך ולהתעלם מן התמורות החלות בעולם שבו אנו חיים: הוא נמס, נשרף, עולה על גדותיו, יפה ומסוכן. אל מול התמורות החריפות עולות קריאות ייאוש ולחלופין הכחשה, המעודדת להמשיך ולכלות את מה שניתן לנו. אולם הסכנה החלה לעורר גם שיח של חשבון נפש שהוביל רבים לצאת לפעולה. במחאות של שנת 2019 להעלאת המודעות למשבר האקלים הועמד לדין מוצר קטן ותמים לכאורה, הכלי החד־פעמי. כלי זה מחזיק באופן סמלי את כפל המשמעות של הביטוי: מה שחד־פעמי עבורי, יתגולל באשפת העולם לעד.

 

בעוד מושג זה מגלם את הפרוזאי, הזול וקצר הימים, מצוי בו גם היפוכו המוחלט. הרי החד־פעמיות היא גם המופע המופלא של יצירת המופת, של יוצא הדופן, זה שאין שני לו. את הגיליון הנוכחי בחרנו להקדיש לחד־פעמי על מובניו המגוונים: ביחסים האנושיים, בזיכרון ובזמן, באומנות ובספרות.

 

במהלך עריכת הגיליון התחוללה תפנית עולמית, חד־פעמית במידותיה: התפרצות מגפת הקורונה. המגפה קירבה את הסכנה עד לגופנו ממש. החיים נראים לפתע שבירים יותר; כל מגע אנושי הוא אירוע; אי־הוודאות לגבי העתיד קוטעת את הרצף שעליו דימינו לפסוע בקלות דעת. באופן פרדוקסלי, נאלצנו לשוב אל הכוס החד־פעמית, לכפפה ולמסכה, שהפעם נועדו להגן על חיינו. אומנם השהות בבית השכיחה מאיתנו את העולם שבחוץ, אך הוא עודנו ממתין מעבר לסף הדלת כפי שהותרנו אותו.

 

החלטנו להקדיש את הגליון הזה לחד־פעמי. הגיליון מורכב מכמה מדורים המופיעים במשולב, ועיקרו מוקדש לשירה ולפרוזה. ביצירות הרבות שקיבלנו המציאות מופיעה כנזילה או כאוטית, ומולה הכתיבה מהווה מעין אזור מפורז שבו מתאפשר איחוי של האני הכותב, הקשוב לפרא שבחוץ ובפנים. טקסטים רבים מתארים מצבים חד־פעמיים של סוף והתחלה בחיי הפרט והמשפחה, כמו לידה ומוות. ביצירות אחדות החד־פעמי נחווה דווקא במצבי שינוי חריפים, כמו למשל ביצירות העוסקות בפרישה מן הסדר החברתי או מן הדת. אחרות נוגעות בטראומה, שמטבעה מבטאת את הכפילות של החד־פעמי — בין האירוע היחיד לשיבתו האלימה אל רצף היומיום. לצד כל אלו ישנו עיסוק הומוריסטי בטכנולוגיה המתערבת בפעולת הכותב ובזהותו. במדור התרגום תוכלו למצוא תרגומים לשלושה ממשוררי העולם שחרגו מזמנם וממקומם. במדור הארכיון, שנוסף השנה, מתפרסם לראשונה טקסט מן העיזבון של הסופרת יהודית הנדל. במדור הריאיון שוחחנו עם חוקרים, פעילים ואומנים העוסקים במשבר האקלים ובתרבות הצריכה. השנה המסה מוקדשת לאחד מיריביו של החד־פעמי: הבנלי. וכמו בשנים עברו, בגיליון זה ניתן במה לשלושת השירים הזוכים בתחרות השירה ע״ש גד יעקבי.

קריאה מהנה,

צוות ״לכל הרוחות״

לכל הרוחות, חד־פעמי

כתב עת לספרות מבית אוניברסיטת תל אביב

נוסד ב־2016 במסגרת סדנת עריכה לתואר שני בספרות

גיליון מספר 4, קיץ תש״ף — 2020

 

מערכת

פרוזה: ענבר גדרון, סיגל כהן, שני מויאל, נועם נגרי, עדי נחום, מיכל סידי, מאיה שבאלבו

שירה: ד״ר בתיה טמיר, נגה לביא, עמרי לבנת, ד״ר דליה לירן אלפר, ענת סבנטיצקי

ריאיון: ענבר גדרון, שני מויאל, נועם נגרי, מאיה שבאלבו

ארכיון: ד״ר בתיה טמיר, ד״ר דליה לירן אלפר, ענת סבנטיצקי

תרגום: עמרי לבנת

 

ליווי וייעוץ: ד״ר דנה אולמרט עריכת לשון: ענת סבנטיצקי

רכזת מערכת: עדי נחום

ניהול מדיה: שני מויאל

 

על הכריכה: בלונים, שולי בורנשטיין וולף

עיצוב גרפי: בר דביר רחמים

ניקוד: רועי שניידר

 

תודתנו נתונה לראש החוג לספרות פרופ' עירן דורפמן, לפרופ' מיקי גלוזמן וליונתן תדמור ממכון קיפ, ולפרופ' אורי ש. כהן ולורד שמשי ממכון פורטר באוניברסיטת תל אביב, שעזרתם ותמיכתם הנדיבה סייעה לנו להפיק את כתב העת. אנו מודים מקרב לב לד״ר מיכל בן־נפתלי, שתרמה מסה נפלאה; לד״ר עפרי אילני, לרון דהן, לנירית לבב פקר, למיכל לוי ארבל ולד״ר יחיל צבן, שהשתתפו בריאיון; למתרגמים איתמר גריילסאמר, ולרי מיכאילובסקי ועמרי לבנת; לאומנים שירה אוריון, שולי בורנשטיין וולף, דגנית זאוברמן, מיכל טמיר, ד״ר דליה לירן אלפר, דלילה מסל־גורדון, עומר משפתי, נועם נגרי ומאיה שבאלבו, שהעשירו את הגיליון ביצירות חזותיות; למכון גנזים שהתיר לנו לפרסם את הסיפור הקצר של יהודית הנדל.

 

תודה מיוחדת שלוחה לבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, ולגב' אסתר בכרך־יעקבי, שבנדיבותה סייעה במימון הגיליון ותרמה את הפרסים ע״ש גד יעקבי ז״ל.

 

תודה לכל הכותבים והכותבות, אשר כולם קשורים לאוניברסיטת תל אביב, כעובדות או כתלמידים, בעבר או בהווה.

חפשו אותנו בפייסבוק: לכל הרוחות — כתב העת

מייל המערכת ליצירת קשר ולשליחת יצירות במהלך שנת הלימודים - ktav.et.tau@gmail.com

גליונות נוספים