אל הגרמנית /

 

נגה רש

אל הגרמנית, שפה שבעבר הלא רחוק התקשיתי לשמוע, הגעתי במקרה; התכוונתי ללמוד את השפה רק ברמה בסיסית שתאפשר לי להסתדר ביום־יום בגרמניה, אבל מתוך הלימוד ובזכות ההעמקה החלו הדימויים החיצוניים לפנות את מקומם בזה אחר זה לאהבה לגרמנית בפני עצמה, מתוך עצמה. בחודש האחרון שלי שם מצאתי בחנות ספרים את היומנים שמקס פריש כתב אחרי המלחמה, ופתחתי באופן אקראי בעמוד שבו נמצא הטקסט הזה על אהבה ודימויים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא רק קוראת בגרמנית – מין קריאה שתכליתה שיפור יכולות השפה שלי – אלא גם מרגישה את הטקסט, בדומה לקריאה בשפת אם, שבה נעדרים המאמץ וההתמודדות עם השפה ואפשר פשוט להיטמע. עד היום אני אוהבת מאוד את הטקסט הזה, שמציע זווית הסתכלות מעניינת על תוקפה של האהבה, ועל השאלה אם הוא באמת יכול לפוג.

לא תעשה לך כל תמונה /

 

מקס פריש

מגרמנית: נגה רש

ראוי לציין שדווקא על האדם שאנחנו אוהבים אנחנו יכולים להעיד מעט מכול. אנחנו פשוט אוהבים אותו. זהו אופייה של האהבה, זה מה שמופלא באהבה, שהיא שומרת אותנו בזרם החיים, נכונים ללוות את האדם בכל ההתגלויות האפשריות שלו. אנו יודעים שכל אדם אהוב חש עצמו כמי שמשנה צורתו, כמי שמתגלה. גם בפני האוהב אותו מתגלה הכול; גם הקרוב אליו ביותר, גם המוכר והידוע. הרבה מהדברים הוא רואה כמו בפעם הראשונה. האהבה משחררת את הדברים מכל דימוי, מכל תמונה. זהו המסעיר, ההרפתקני, המעניין באמת: שאין לנו די מהאנשים שאנו אוהבים – מפני שאנו אוהבים אותם, ככל שאנו אוהבים אותם. אנחנו מקשיבים למשוררים האוהבים; הם מגששים אחר השוואות, וכמו שיכורים הם נאחזים בכל הדברים כולם: בפרחים ובחיות, בעננים, בכוכבים ובימים. מדוע? כמו החלל, כמו המרחב הלא מוגבל של אלוהים, ידו בכול, כל האפשרויות בו, כל הסודות בו, בלתי נתפס הוא האדם האהוב –

כך הוא נישא על כפות האהבה.

מדוע אנו מטיילים?

כדי לפגוש אנשים שלא יחשבו שהם כבר מכירים אותנו; כדי לחוות עוד פעם אחת את מה שאפשרי עבורנו בחיים האלה –

זה המעט שנותר לנו.

אנחנו חושבים שכאשר אנחנו מכירים את האחר, זהו סופה של האהבה. אבל הסיבה והתוצאה מסודרות אחרת מהאופן שבו אנו מעדיפים לחשוב – האהבה נגמרת לא מפני שאנו מכירים את האחר, אלא להפך: מפני שאהבתנו נגמרת, מפני שכוחה התדלדל, האדם נגמר לנו. זה חייב להיות כך. אנחנו לא מסוגלים יותר! אנחנו מתנערים ממוכנותנו לשים לב לתמורותיו. אנו מונעים ממנו את זכותו לחיים, הוא נותר בלתי נתפס, ובאותו הזמן אנחנו נדהמים ומאוכזבים מכך שהקשר בינינו לא חי יותר.

"אתה לא מה שחשבתי שאתה," אומרים המאוכזב או המאוכזבת.

ומה הם חשבו שהוא?

הם חשבו שהוא סוד. והאדם הוא אכן דְּבר סֵתֶר, חידה מסעירה, שמעייף אותנו לשאת. אדם עושה לו פסל ותמונה. זהו חוסר האהבה, זוהי הבגידה.

 

ידוע שהנס של כל נבואה מתגלם דרך העתיד לקרות, דרך מילותיו של אחד מהנביאים שניבאו אותו, עיצבו אותו לכדי תמונה, ודרך התמונה הזאת גרמו, אפשרו, או לכל הפחות תמכו ב –

שטויות של קוראים בקלפים.

ניתוחי כתב יד.

אורקל ביוון העתיקה.

כאשר אנו רואים את זה כך, האם מפשיטים אנו את הנבואה מניסיה? תמיד נותר ניסן של המילים, הבורא את ההיסטוריה:

"בראשית הייתה המילה."

 

קסנדרה, מגדת העתידות, רואת השחורות חסרת התועלת – האם היא בכלל לא אשמה באסון שהיא מזהירה מפניו?

את תמונתו של האסון הזה היא עצמה יוצרת.

כל דעה מוכנה מראש של חברינו, הורינו ומחנכינו מכבידה עלינו כמו נבואה עתיקה. חצי מחיינו עוסקים אנו בשאלה הנסתרת: האם נבואה זו מגשימה את עצמה או לא. לכל הפחות, שאלה זו חקוקה על מצחנו, ואדם אינו יכול להיפטר מהנבואה אלא עד שהוא מביא אותה לכדי הגשמה. הנבואה לא חייבת להתגשם באופן שבו היא ניתנה; גם בהתנגדות אליה נחשפת השפעתה, בכך שהאדם אינו רוצה להיות כפי שהאחר ניבא שהוא יהיה. האדם הופך לניגודה של הנבואה, אך הוא נהפך לכזה דרך האחר.

פעם אמרה מורה אחת לאימי שהיא לעולם לא תלמד לסרוג. אימי סיפרה לנו על כך לעיתים קרובות. היא מעולם לא שכחה את זה, מעולם לא סלחה על זה; היא סורגת יוצאת דופן ומלאת תשוקה. בסופו של דבר, כל הגרביים, הכובעים, הכפפות והסוודרים שאי פעם קיבלתי ממנה, הם הודות לנבואה המרגיזה הזו!...

 

במידה מסוימת אנחנו באמת אותה הישות שהאחרים רואים בנו, חברים ואויבים כאחד. ולהפך! אנו גם מחבּריהם של האחרים; אנו אחראים, באופן נסתר ובלתי נמנע, לפנים שהאחר מציג בפנינו. איננו אחראים לתכונותיו, אלא לאופן שבו הן באות לידי ביטוי. אנו אלו העומדים בדרכו של חברנו;  אנו מאבנים אותו בכך שאנו רואים בו מאובן. אנחנו לוקחים חלק בשרשרת הכובלת אותו ואט־אט חונקת אותו. אנו מאחלים לו שישתנה, הו כן, אנו מאחלים זאת לעמים שלמים! אך איננו מוכנים להרפות מהאופן שבו אנו מדמים אותם. אנו עצמנו האחרונים המשנים את דימוינו. אנחנו חושבים על עצמנו כעל מראָה ורק לעיתים רחוקות מבחינים עד כמה האחר הוא בעצם המראָה של תמונת האדם המאובנת שלנו, עד כמה האחר הוא המוצר שלנו, הקורבן שלנו.

*

נגה רש היא כותבת, עורכת ומתרגמת. סטודנטית לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

פדף להורדה

הורידו את  PDF - 95KB