"פופ זו לא פינה, פופ זה הכול" /

ריאיון עם אלעד בר־נוי


בר-נוי, צילם: דוד עדיקא
בר־נוי, צילם: דוד עדיקא



ההבנה שאפשר לדבר עכשיו על עדן בן זקן ועל זהבה בן ובאותה נשימה להזכיר את דומיניק לה קפרה – זו מבחינתי העבודה

נפגשנו לשיחה קרובה עם אלעד בר־נוי – עיתונאי, איש רדיו (כאן תרבות), העורך והמגיש של ההסכת "פופ אפ" – כדי לנסות להבין קצת יותר: אילו מגעים מתקיימים בין הספרות לתרבות הפופולרית? מה קורה היום בעולם הספרות? מה התפקיד של הקורא.ת והמבקר.ת בעידן של כתיבה אין־סופית? ומה הן הצעותיו למראיינות בתחילת דרכן?


יובל קומם ודניאל פרלמוטר



אילו הכנות אתה עושה לקראת הריאיון?

הרבה מזה תלוי בנסיבות של הריאיון. הרבה מהראיונות שאני עושה הם לסופרים, וסופרים הם מרואיינים טובים, ביחס לשאר האוכלוסייה: הם יודעים לנסח את עצמם, הם עסוקים בעצמם – אלה אנשים שעובדים בזה.

(וואו, פתאום אני מבין איך זה קשה להיות מרואיין. צריך להיזהר במילים. תמיד אני רואה את המרואיינים שלי נזהרים ואני חושב: "מה הם כל כך נזהרים?").

מצד שני זה גם מסוכן נורא. כי זה מה שסופרים עושים, כותבים תחבולות ספרותיות, נכון? אז גם כשהם מספרים את הסיפור של עצמם, הם יודעים לבנות את זה מאוד יפה. ואז כמראיין אני יכול להיות מוקסם ממה שאומרים לי, ולא לשאול את השאלות שאני אמור לשאול כמראיין.

הדרך הכי טובה לדבר עם בן אדם זה לא לקרוא את הוויקיפדיה שלו, אלא את מה שהוא כתב, ואת כל הראיונות הקודמים שלו, כדי שלא יהיה שום דבר שיפתיע אותי. זו שגיאה גדולה להיות מופתעים בריאיון. הייתה פעם אחת שמרואיין אמר לי: "כן, ואימא שלי יצאה מהארון כשהייתי ילד," ואני כזה "מה?!" והייתי כל כך מופתע שקצת איבדתי את הרצף של הריאיון וגם לא שאלתי את השאלות הכי טובות על זה, כי לא התכוננתי. אז כשאני בא לריאיון אני מגיע עם מחברת מפוצצת בשאלות. גם אם לא אגיע לכולן.



הרבה פעמים הריאיון הוא סוג של עבודת יח"צ. מה אתה מנסה לעשות מעבר לעבודת היח"צ הזו?

שאלה מעולה. קודם כול – אותי לא מעניין למכור ספרים. מה שמעניין אותי זה להביא את הדמות שיושבת מולי. יש לי דוגמה: ריאיינתי את יונית נעמן. משוררת וכותבת מסות מדהימה. עכשיו, היא מרואיינת עשירה בסיפורים, היא מדברת מדהים וזו אחריותי להביא אותה לקוראי ידיעות אחרונות, קהל מאוד רחב. איך אני אעשה את זה? אז היה איזה רגע שהיא דיברה על גדולי השירה ואיך היא הסתכלה עליהם כשהיא הייתה צעירה. היא אמרה: "איך אני יכולה להרשות לעצמי לחשוב, לההין, לכתוב שירה, כשיש בעולם אנשים כמו זך או ויזלטיר." עכשיו, "לההין" [להעז] זו מילה מאוד מאוד גבוהה, יונית נעמן היא האדם היחיד שמשתמש במילה הזאת, זו מילת פסיכומטרי, זו לא מילה שכותבים בעיתון. נקודה. והיה לי ברור שזו המילה שנכנסת: "לחשוב, לההין." כי זה רגע שאת קוראת, ובום – את מבינה מי הדמות שיושבת מולך.

כשאני ניגש לקרוא ריאיון מה שאני רוצה זה להכיר את הבן אדם. פתאום לשמוע סופר כמו שמעון אדף מדבר על נטפליקס ואיזה סדרות הוא רואה – זה באמת מעניין וזה באמת מלמד. זה לא רק במובן הרכילותי של "באיזה סדרות הם צפו," אלא מעניין אותי איך הוא מסתכל על נטפליקס, איך הוא נשמע כשהוא מדבר על הנושאים האלה. אין ריאיון שאני לא אשאל על שגרת היום: איך הוא קם בבוקר? מה הוא עושה? מה השגרה שלו? איך זה נראה? נגיד בריאיון של מרגרט אטווד, השאלה על סדר היום שלה הובילה לזה שהיא המציאה סיפור שלם על כך שיש לה סדר יום של מכשפה, וכך הריאיון נפתח: "אני קמה בבוקר, והדבר הראשון שאני עושה זה לשתות קצת דם."



האם ריאיון מוליד הבנה חדשה בנוגע לפואטיקה של הסופר?

חד-משמעית. זה מזכיר לי שריאיינתי את שירה סתיו, והיא ציטטה שורה של שולמית אפפל: "שבי לשולחן ותתחילי לבגוד בכולם." אני מדבר על זה ויש לי צמרמורת, זה משפט שמפרק אותי, כי זו הבנה עמוקה מאוד לגבי מה ספרות אמורה לעשות. ספרות אמורה לבגוד. וזו בגידה בחיים עצמם: לבגוד באנשים בחיים שלנו שאנחנו כותבים עליהם, לבגוד בזמן, כי אין שום היגיון בלכתוב, שום היגיון, זה לבגוד בכל היגיון. אז נגיד משפט כזה, שהוא ציטוט מתוך ספרות אבל נאמר בריאיון ביחס למעשה הכתיבה של סתיו, אותי זה לימד המון. וזה מלמד אותי בעיקר כקורא. כי כותב אני לא. אבל אפילו כקורא אני אומר לעצמי: גם אני קצת שותף לבגידה הזו, גם בזה יש הפניית גב.



יש לך טיפים למראיינות צעירות?

ריאיון כמעט תמיד הולך במעגלים. יש אנשים שעושים רשימה, אבל צריך להיות מעגל: מדברים על הדברים בהתחלה בצורה קצת שטחית אבל חוזרים לזה בהמשך. ואז שוב להעמיק, להעמיק, להעמיק. הרבה פעמים תשאלו שאלה ראשונה והמרואיין יספר את כל סיפור חייו, והוא יחשוב שהוא כבר סיפר את כל מה שיש לו להגיד. זה מעולה אבל זה לא אומר כלום – זה רק התפריט או תוכן העניינים. שימו לב לדברים האלה ותמשיכו איתו הלאה. תיצרו נתיב הליכה עם המרואיין, באיזה שיח מעגלי. זה משהו שלקח לי הרבה זמן ללמוד. אז אני כן ממליץ על משך. אבל אתן צעירות, יש לכן זמן, סטודנטיות, כאילו מה.

מתי תשאלו אותי את השאלות הקשות שמביך אתכן לשאול?



אל תדאג, הן עוד יגיעו בהמשך.

אז עוד טיפ: שאלות קשות כדאי לשמור לאמצע. תעשו את ה-shit sandwich: תתחילו במשהו נחמד, שימו את החרא באמצע ותסיימו במשהו נחמד, שיחליק את זה איכשהו בגרון. לא סתם אמרתי שתשאלו את השאלות הקשות, אני מודע לזה שוודאי יש כאלה.

ועוד טיפ מעולה זה שאם אתן שואלות שאלה קשה – אל תראו למרואיין שהשאלה הזו מלחיצה אתכן. נגיד אם אתן שואלות אותי שאלה קשה אז אתן יכולות להתעסק תוך כדי במשהו אחר, נגיד ככה [מדגים בחישת כוס קפה בכפית]. עכשיו, למה זה טוב? כי המרואיין רואה את זה ואומר: "אה, זה אפילו לא כזה מעניין אותו, אז זה לא כזה נורא." כלומר בתור מראיין במקום ללחוץ במקומות הקשים הייתי נסוג, ואז אני אגרום למרואיין להגיד אפילו: "אה, רגע, יש לי עוד דברים להגיד על זה." זו אליפות. גם אם זה יכול להיראות לא מכבד. זה טיפ קטן מאוד שהשתמשתי בו כמה פעמים, בעיקר כשהייתי מבוהל מהשאלה שלי, וזה עבד.



אז אולי באמת נשאל – לפני שנתיים היית חבר בוועדת השופטים בפרס ספיר, ורצינו לשאול: בתוך עולם כל כך קטן, שבו כולם מכירים את כולם (ולפעמים גם שוכבים עם כולם) והשערוריות בו רבות – איך עושים את זה מבחינה אתית?

קודם כול חשוב להגיד: אין סטריליות, אין דבר כזה שמישהו מקבל רשימה של מאה סופרים והוא לא פגש לפחות אחד מהם. אנשי פרס ספיר, למרות שערוריות העבר, עובדים בצורה קפדנית מאוד. הייתי צריך לכתוב על כל אינטראקציה שהייתה לי עם כל אחד מהכותבים. אם הייתה אינטראקציה שקשורה בכסף, מישהו שהיה בוס של מישהו, עסקה, קשר משפחתי, רומנטי, אם אני עובד באיזושהי הוצאה שיצא בה אחד הספרים – כל אלה הם קשרים מאוד מאוד בעייתיים. יחסית לשופטים אחרים, אני עוד הייתי מקרה קל: היו אנשים שריאיינתי בטווח של שנתיים למשל, והיו גם כמה חברי פייסבוק. אבל היכולת למצוא שופט שהוא מְעוֹרֶה בשיח הספרותי ובעל כלים לשפוט סיפור, אבל גם לא מכיר אף סופר – היא אפסית.

אגב, גם על שופטים שהם אנשי אקדמיה (ולא רק עיתונאים) יש ביקורת, גם הם לא חיים בסטריליות. אני חושב שזה שעיתונאים הם חלק מוועדת השופטים זה דבר חיובי. כי ההיכרות כאן היא לא רק תאורטית אלא גם חומרית. אנשי האקדמיה יש להם את מה שיש להם ואי אפשר לקחת להם את זה, אבל לא הייתי רוצה שהספרות שלנו תוערך רק על ידי אקדמאים. הייתי רוצה שהיא תוערך גם על ידי מבקרי ספרות למשל, מבקרי תרבות, שמה שהם עושים הוא לא רק שיח תאורטי על הספרות, אלא גם שיח יום-יומי על ספרות ותרבות.



יש לך ביקורת כלשהי על הוועדה?

אני לא אגיד שום ביקורת על הפרס. אבל אני חושב שבאופן כללי, בתחומים האלה צריך שתהיה הפרדה. נגיד שאם הוצאת בשנה האחרונה ספר שיכול להיות מועמד לפרס ספיר, אז את לא יכולה להיות שופטת לאורך תקופה מסוימת. שנה נשמעת לי כמו טווח הגיוני. אז נשמע לי הגיוני שעד שנה אחרי ההשתתפות שלי בפרס ספיר לא אכתוב שום דבר על פרס ספיר. לא לטובה ולא לרעה.



רצינו לדבר גם על "פופ אפ" – הסכת שהתחלת לערוך ולהגיש בתאגיד השידור במרץ 2021. איך התוכנית הזאת נולדה?

התחלתי לעבוד בתאגיד לפני שנה וחצי. באתי על תקן של עורך ומגיש, ערכתי כל מיני תוכניות קיימות, אבל היה לי ברור שאני רוצה להיות גם מאחורי מיקרופון. ניסינו לראות מה עדיין אין, ודי מהר הבנתי שאין תוכנית שתעסוק בתרבות פופולרית באופן מעמיק. כלומר יש תוכניות שיש להן "פינת הפופ" – אבל אני חושב שיש שם חוסר הבנה נורא עמוק לגבי מה זה פופ. פופ זו לא פינה, פופ זה הכול. והרעיון הוא שתהיה תוכנית שבה יהיה אפשר לדבר על "לא רק בלונדינית" במשך חצי שעה ולקרוא בו קריאה שהיא גם מגדרית, גם קולנועית וגם "ספרותית". זה רעיון שלא יכולתי לעמוד בפניו, ממש רציתי את זה. ההבנה שאפשר לדבר עכשיו על עדן בן זקן ועל זהבה בן ובאותה נשימה להזכיר את דומיניק לה קפרה [היסטוריון אמריקאי, ידוע בעיקר בזכות מחקריו בתחום הטראומה - י"ק וד"פ] ואת הספר שלו לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה ויהיה בזה היגיון – כאילו, זה מבחינתי העבודה.

הייתי מת שמישהו אחר יעשה לי משהו כזה. הייתי מת ללמוד על "תרבות הבלינג" ולשמוע ברקע היפ-הופ, ללמוד על תאוריות מגדריות תוך כדי שמנגנים לי מוזיקה, שמישהו ישאל עבורי את השאלות המעניינות באמת אחרי שכבר סיימנו עם הניוז. אני גם לא מקבל את העניין הזה של "עכשיו אנחנו קוראים מאמר, עכשיו אנחנו אקדמאים," כאילו אז החיים נגמרים. לא, הכול קורה תוך כדי. כשהייתי בתואר הראשון היו המון אנשים שרצו לכתוב כל מיני תזות על עומר אדם ודברים כאלה – ותמיד היה בזה משהו קצת מאולץ. כי זה תמיד יסתכם בקריאה אחת, מקסימום שתיים. אבל אני כן חושב שכמו שהאקדמיה יכולה לקחת כמה צעדים לקראת התרבות "הנמוכה", גם התרבות הפופולרית או השיח על התרבות הפופולרית יכולים to man up ולהתחיל לקרוא קצת, להתחיל להבין שספרות זה גם חלק מהעבודה. השיח על התרבות הפופולרית לא מספיק מתייחס לעצמו ברצינות. קשה למצוא אנשים שגם מתעניינים בכל מה שקורה ב"המרוץ לדראג של רו פול" וגם יכולים לשלוף תאוריות תרבותיות או פוסט-סטרוקטורליסטיות ככה מהמותן.

באופן אישי, יש מנעד מאוד רחב של תרבות שאני צורך. תוך כדי שאני כותב או עונה למיילים אני בדרך כלל צופה בריאליטי כי זה מה שמעסיק אותי, כי אני צרכן תרבות רעב. אני יכול ללמוד המון דברים על העולם, לא פחות ממה שאני אלמד מתכנים שנחשבים למורכבים יותר או כתובים טוב יותר. עכשיו, אני מרגיש שכל העניין הזה של גבוה ונמוך כבר נעלם מהעולם, אבל הוא לא באמת נעלם. אנשים מתנצלים על זה שהם רואים "אמילי בפריז": "אוי כן, אני רואה את זה וזה נורא." למה? הצורך הזה להתנצל על דברים הוא פתטי בעיניי. באמת, תצברו ביטחון עצמי, תבינו שאתם סבבה ושמה שאתם רואים זה בסדר.


אז יש לנו אור ירוק לצרוך נטפליקס?

חד-משמעית! אני חושב שבתור נער – הייתי מסתיר דברים שאני מאזין להם. בילדותי לשמוע מוזיקה מזרחית ו-Destiny's Child נראה לי נחות או לא גברי. ואז היה לי איזה מין רגע כזה של "וואט דה פאק!? מה אכפת לי?" והיום אני עונד את זה בכבוד, את כל מה שאני צורך: אני קורא ספר, אני רואה סרט, לפעמים זה טוב, לפעמים זה לא טוב – זה לא משנה לי. אני נהנה מזה שאני יכול ללמוד על מקומות שלא תכננו לשרטט אותם מלכתחילה.



אם נתעמק עוד ביחסים שבין הפופ אפ לספרות, או בין התרבות הנמוכה לגבוהה: מי משפיעה יותר על המציאות סביבנו? מי קדמה למי, הספרות או התרבות הפופולרית?

כל דבר שקורה בחיים קורה קודם כול בספרות. אני חושב שמי שקורא ספרות עכשווית יודע מה הולך לקרות ברמת השיח ובטח בהקשרים פוליטיים. למשל ההבנה שהשיח על גבריות צריך לקרות מתישהו קרתה בספרות קודם, והדברים האלה תמיד עולים אחר כך "למעלה", לפופולרי. ואז פתאום בסדרה כמו "אופוריה" יקרו דברים. הסדרה הזאת מבוססת על המון שיח ספרותי ושיח אקדמי, שאפשרו לסדרה לצאת בשיח מפותח מאוד בעיניי בכל מיני נושאים כמו מגדר, אלימות וגבריות. אז אני חושב שהספרות היא חלק מהתהודה הקולקטיבית האנושית, והתרבות הפופולרית זה החיבור ליום-יום, חיבור שהוא חזק יותר, מהיר יותר ותקשורתי יותר, כזה שאפשר לדבר עליו יותר. הסיכוי שאנחנו נדבר על ספר שיצא תמיד נמוך מהסיכוי שנדבר על סדרה שיצאה עכשיו.



ההתרשמות שלנו הייתה דווקא הפוכה, שהתרבות הפופולרית היא שמקדימה את הספרות. אולי מפני שהיא נשפטת ביד פחות קשה על ידי מבקרים ויש גם פחות "שומרי סף", וכך ערכים חדשים יכולים להתגלם בקלות רבה יותר בתרבות הפופולרית.

מעניין מה שאתן אומרות. קודם כול אני רוצה לעשות הפרדה בין ספרות עברית לספרות אמריקאית או אנגלית, כי הקצב של הספרות האנגלית והאמריקאית מהיר יותר. נגיד ספרות טרנסית בישראל מתפתחת באופן איטי יותר ויוצאת לרוב בהוצאות שוליים. אבל כשגרתי בלונדון ב-2016, ספרים קוויריים יצאו באותה שנה נון-סטופ, ועכשיו אנחנו רואים ב"אופוריה" את ג'ולס למשל, שהיא מהממת, וראינו כבר כמה דמויות כמותה בטלוויזיה. אבל אני חושב שהתסריטאי שבא לשבת לכתוב סדרה או כותב שבא לכתוב שירים – הם יושבים על ערכים חדשים שנכנסו לשיח דרך הספרות. אני חושב שזה עובד בשיטה כזאת: סופר יכתוב איזה אפוס על גבריות, ארבע שנים אחר כך בניו יורק טיימס תיכתב על זה מסה, המסה הזאת כבר מתקרבת יותר להמונים, וזה מה שיאפשר לתסריטאי לעשות כל מיני דברים שהם לא ידע שהוא יכול לעשות קודם, ויום אחד הוא פשוט ישב לכתוב את הסדרה הזאת. כמובן לא באופן מוחלט, כי יש גם תסריטאים שהם פורצי דרך.

אז תהליכי עומק אמיתיים לדעתי מתחילים בספרות, אבל לפעמים מתפרצים באופן הרבה יותר מעניין בתרבות הפופולרית. התרבות הפופולרית הרבה יותר חדה מהבחינה הזאת מהספרות. רוב האנשים לא יקראו ספר על אישה טרנסית, אבל הם יראו אותה על המסך. הכוח של הדבר הזה הוא כוח עליון.



אז מה קורה בספרות העברית?

קצת מרחיק לכת מבחינתי לענות על זה, אבל כן אגיד שהתפקיד של הספרות זה לייצג את הנפש האנושית, זה כל מה שהיא צריכה לעשות. האם היא עושה את זה? אני חושב שחלקית. אם אנחנו מסתכלים על נושאים פוליטיים אז כן, הספרות העברית אוהבת לעסוק בעניינים פוליטיים. אבל יש דבר אחד שהספרות העברית יכולה לעשות טוב יותר ואני רוצה שהיא תעשה, וזה שהצורה שלה תהיה מאתגרת יותר ושמרנית פחות. יוצא לי לקרוא דברים שיצאו עכשיו בעולם שזה למות מבחינת טכניקה ופריצת דרך. לא רק לגעת בנושאים שהם הוט טופיקס, אלא להצליח לפרק גם את הצורה והתוכן. קוויריות זה לא רק לכתוב על זוג לסביות, כן? קוויריות זה גם שבכתיבה תהיה איזו התמודדות עם ההטרונומיה של השפה. נגיד מבנה הרומן, או הכתיבה הפאלית הזאת של עלילה אחת – אלו דברים שצריך לשבור, ולמרות שספרות פרגמנטרית כבר קיימת, אנחנו עדיין לא שם.



איזה ספר נחשב פורץ דרך בעיניך?

DMZ Colony

(של דון מי צ'וי, סופרת דרום קוריאנית) זה ספר שירה שהוא בעצם גם ספר מחקר שמדבר על מלחמת קוריאה. כך שיש בו גם שירה, גם טקסט וגם אירועים, והוא מעניין גם מבחינת הקריאה: היא מנסה להעביר בפונטיקה איך דברים נשמעים, איך כאב נשמע. היא מדברת בקוריאנית אבל כותבת באותיות אנגליות ויש בו מין פיזיות, הרגשתי באיזשהו שלב שאני בתוך יער קוריאני. זה היה ממש חזק.

גם שמעון אדף למשל לא נאמן לשום מסורת. הוא יודע את המסורת, הוא מכיר את כל המסורות, את כולן: מדע בדיוני, המסורת היהודית – קרא הכול, לעס הכול – ועדיין הוא עשה משהו חדש לגמרי. לקרוא רומן שלו זה לוותר על עצמך במידה רבה כדי להצליח להתמסר לספר, וזו חוויה שלא מתרחשת הרבה. זה כמו הרגעים הנדירים האלה במוזיקה שפתאום יש קרשנדו ואת מתה.



רצינו לדבר איתך גם על הכובע השני שלך, כמבקר ספרות. הרולד שימל אמר פעם בריאיון להלית ישורון שאסור למבקר הספרות להנכיח את הטעם האישי שלו, כי בסופו של דבר הקוראים יאבדו עניין. מה התפקיד של מבקר ספרות לדעתך?

אני לא מבקר ספרות, צריך להגיד את זה. כתבתי ביקורות ספרות, ואני מאמין שעוד אכתוב ביקורות ספרות, אבל זה לא ה-דבר שאני עושה. אני יכול להגיד לכן מה דעתי על זה: אני מבין את האמירה הזו אבל אני חושב שזה מצחיק נורא, כי בסופו של דבר אנחנו לא יכולים להימנע מלהנכיח טעם אישי. בכל מקרה ביקורת ספרות טובה היא ביקורת העומדת בפני עצמה, כטקסט ספרותי בעל ערך בעולם המשרטט לי איזשהו קורפוס, מהלך. זו ביקורת שגורמת לי להבין את העולם טוב יותר, בלי אפילו לקרוא את הספר.

אבל אני לא מבקר ספרות.



למה?

קודם כול מבחינת ניסיון. כתבתי בערך 30 ביקורות ספרות, וזה לא מספיק. אריק גלסנר כותב ביקורת ספרות כבר 20 שנה כל שבוע. אני חושב גם שיש לי ארגז כלים טוב לביקורת ספרות, ויש יצירות שאני אקרא ואני אגיד: זה השיט שלי, פה אני ממש יודע, אבל לא כל יצירה שאני אקבל. מבקר ספרות צריך להיות אחד שלא משנה מה מנחיתים עליו, הוא יודע לכתוב על זה. זה מבקר ספרות אמיתי. אני חושב שיש זילות גדולה מאוד של המקצוע היום, כל אחד שיש לו דעה חושב שהוא יכול לעשות ביקורת ספרות – זה לא נכון. אני לא אוהב את הרעיון שאני אכתוב ביקורת ספרות וזה יהיה "מה אהבתי בספר ומה עלה לי לראש תוך כדי וכיף או לא כיף משעמם או לא משעמם." אני חושב שצריך ארגז כלים וניסיון רב מאוד בקריאה, ויש איזושהי בעיה היום. כולנו יודעים להתנסח, כולם כותבים פוסטים. אנחנו ממהרים מאוד לכתוב לפני שאנחנו קוראים. נגיד סדרה – כל אחד יכול לכתוב ביקורת על סדרה, נכון? לא. לא נכון. זו טעות. נגיד, מי שכותב על סדרת טלוויזיה לא יכול להיות שהוא ראה רק "חברים" ו"סיינפלד". ובספרות זה פי מאה חמור יותר.



מאז השינויים של שנות התשעים בתקשורת ובעולם הספרים יש תחושה שמבקרי הספרות האינטלקטואלים הגדולים הולכים ונעלמים, והמקום שלהם הולך ומתערער.

זה עניין מורכב מאוד, כי העובדה שלשומרי הסף התייבש המוח והם כבר לא רלוונטיים, זה לא צעד שהוא רק שלילי. כי שומרי הסף השאירו בחוץ הרבה מאוד אנשים ונשים מסוג מסוים וסגנון כתיבה מסוים. מנגד אנחנו חיים בזמן משונה מאוד שבו כולם כותבים. זה ממש נהיה עסק קיצוני; כל אדם יכול לכתוב ספר ולפרסם אותו בהוצאה מוכרת תמורת כמה עשרות אלפי שקלים, ולבסוף זה יוצר שמירת סף מסוג אחר: קודם כול, רק מי שיש לו כסף יכול בפועל להוציא ספר, אבל בואו נגיד שאנשים לקחו הלוואה, בואו נגיד שכל אחד יצליח להוציא ספר, בסדר? אין סינון. ואין לי דרך לדעת אם ספר יצא כי הוא טוב או כי שילמו עליו כסף. אין לי דרך לדעת. ממש ברגע זה אני יושב כאן ואין לי דרך לדעת. זה כמובן אסון גדול מאוד, כי אנחנו מוצפים בספרות... בינונית, נקרא לזה? אז ממי אני אמור לדעת אם ספרים טובים או לא?



אתה מגדיר את עצמך כמבקר תרבות?

תשמעו, אני נורא קרציה בדברים האלה. כששואלים אותי מה אני עושה אני אומר "עיתונאי." איזה עיתונאי? "עיתונאי תרבות."



האם זו דרך להתחמק מהביקורת שנתת עכשיו על כל שאר מבקרי הספרות?

לא. זה מדהים כי אני מעביר סדנאות ביקורת תרבות במכללת ספיר, כאילו זה דבר שאני עושה, אני עורך ביקורות, אני מתעסק בזה המון זמן, אבל אני מרגיש שיש יומרה גדולה מאוד בלקרוא לעצמי "מבקר ספרות" או "מבקר תרבות".

(עוצר לחשוב)

כן. מבקר תרבות. יאללה.



לפרקים של "פופ אפ" לחצו כאן


*

דניאל פרלמוטר היא ילידת 1992. מסיימת בימים אלו את התואר הראשון שלה בתכנית ללימודי נשים ומגדר ובחוג לספרות במסלול לכתיבה יוצרת.


יובל קומם היא סטודנטית לספרות במסלול כתיבה יוצרת ובתוכנית הרב-תחומית במדעי הרוח. יוצרת, ציירת וכותבת. היא עורכת ערבי הקראה ולעיתים מציירת משוררים ומשוררות.

 

פדף להורדה


_פופ זו לא פינה, פופ זה הכל_- ריאיון עם אלעד בר נוי
.pdf
Download PDF • 216KB


בחזרה למעלה