סקסטוס פרופרטיוס היה משורר אלגיות רומי שחי בתקופתו של הקיסר אוגוסטוס. הוא נולד בערך בשנים 45–50 לפני הספירה ומת בערך בשנת 15 לפני הספירה. עד ימינו שרדו ארבעה ספרי אלגיות שחיבר ובתוכם כ-92 שירים בסך הכול. האלגיה מורכבת מצמדי טורים, הטור הראשון בצמד הוא במשקל הקסמטר והטור השני במשקל פנטמטר. בדומה לכמעט כל משוררי האלגיות של תקופה זו, פרופרטיוס מארגן את שיריו סביב דמות אישה אשר אליה הוא מפנה את שורותיו ואת מחשבותיו. דמות האישה בשירתו של פרופרטיוס נושאת את הפסבדונים קינת׳יה. 

כתיבתו של פרופרטיוס מתאפיינת לעיתים קרובות במעבר חד בין נושאים, באתגור השפה הלטינית מבחינת מילים ותחביר, ובאזכורים לסיפורים מוכרים פחות מהמיתולוגיה. 

תרגום זה אינו נוקט את המשקל האלגי המקורי, כי אם נע בגמישות ריתמית בין טור לטור. בחירה זו נובעת מתוך הכרה בחוסר הטבעיות של המשקל האלגי בשפה העברית השגורה, ומתוך תחושה כי הבחירה בחופש המשקלי מגלה את גדולתו של פרופרטיוס כמשורר בעל התכונות שכה מזוהות עימו.

אֵינִי מְפַחֵד, קִינְתִ'יָּה שֶׁלִּי, מֵהַשְּׁאוֹל הָעַרְמוּמִי 

וְגַם לֹא מִדַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה וּמִגְזָר הַדִּין,

שֶׁאַהֲבָתֵךְ תֵּעָלֵם מִגּוּפָתִי –

זֶהוּ פַּחַד שֶׁיּוֹתֵר מַבְעִית מִמּוֹתִי.

אַךְ אָמוֹר לֹא רִחֵם עַל עֵינַיִךְ עַד כְּדֵי כָּךְ

שֶׁהָאֵפֶר שֶׁלִּי יִתְרוֹקֵן מֵאַהֲבָתֵךְ, וְאָז יִשָּׁכַח.

שָׁם, בִּמְחוֹזוֹת הָאֹפֶל, פְּרוֹטֶסִילָאוּס הַגִּבּוֹר

אֶת אִשְׁתּוֹ הַעֲנֻגָּה לֹא הִצְלִיחַ לְהַפְסִיק לִזְכֹּר.

לַשָּׁוְא נִסָּה לָגַעַת בָּאֹשֶׁר, מְלֵא תְּשׁוּקָה, ביָד מְדֻמָּה,

כִּי כְּרוּחַ רְפָאִים אֶל בֵּיתוֹ הַיָּשָׁן, הָאִישׁ הַתִּ'יסָאלִי אָז בָּא.

שָׁם, מָה שֶׁלֹּא אֶהְיֶה, לְבַת קוֹלֵךְ אֶהְיֶה בְּצֶלֶם

כִּי אֲפִלּוּ אֶת חוֹפֵי הַמָּוֶת חוֹצָה אַהֲבָה רוֹעֶמֶת.

שָׁם, שֶׁתְּקַבֵּלְנָה פָּנַי בְּמַקְהֵלָה גִּבּוֹרוֹת נָאוֹת – 

אוֹתָן הַשָּׁלָל הַטְּרוֹיָאנִי לַגְּבָרִים הַיְּוָנִיִּים נָתַן.

אַף אַחַת מֵהֶן, קִינְתִ'יָּה, לֹא תְּעַנֵּג אוֹתִי כְּמוֹתֵךְ.

אֲפִלּוּ (הוֹ, אֵלַת הָאֲדָמָה, רַק הוֹאִילִי בְּטוּבֵךְ)

אִם יְעַכְּבֵךְ גּוֹרָל שֶׁל זִקְנָה אֲרֻכָּה לְמַדַּי – 

גַּם אָז, עַצְמוֹתַיִךְ תִּהְיֶינָה יְקָרוֹת לְדִמְעוֹתַי.

לוּ רַק תּוּכְלִי לְהַרְגִּישָׁן כְּשֶׁאַתְּ בַּחַיִּים וַאֲנִי בָּאֵפֶר,

אוֹ אָז עֲבוּרִי הַמָּוֶת לְעוֹלָם לֹא יַנְבִּיעַ עֶצֶב!

כַּמָּה שֶׁאֲנִי מְפַחֵד, קִינְתִ'יָּה, שֶׁאוֹתָךְ, בְּבִזּוּי קְבוּרָתִי

יִתְלֹשׁ מִקִּבְרִי אָמוֹר הָעַרְמוּמִי, וְיַכְרִיחֵךְ

אַף בְּנִגּוּד לִרְצוֹנֵךְ, אֶת הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת מֵעֵינַיִךְ לְיַבֵּשׁ!

אֲפִלּוּ נַעֲרָה נֶאֱמָנָה מֻשְׁחֶתֶת מוּל רֶצֶף אִיּוּמִים בִּלְתִּי פּוֹסֵק.

עַל כֵּן, כָּל עוֹד אֶפְשָׁר, שֶׁנִּתְעַנֵּג יַחַד, מְאֹהָבִים.

לְאַהֲבָה מְמֻשֶּׁכֶת אֵין לְעוֹלָם מוֹעֵד סִיּוּם מַתְאִים.